עורכת הדין משוהם, גילת צדאקתי- כהן, תרמה לאחרונה כליה לאביה שטופל בדיאליזה ונזקק להשתלת כליה. בימים אלה שבהם שניהם מצויים בהתאוששות, היא מספרת בראיון אופטימי וגלוי לב על הדרך הארוכה, החששות וההחלמה

 

מאת: אילן דואק

גילת צדאקתי כהן, עורכת דין משוהם, לא היססה לרגע כשנודע לה שאביה נזקק להשתלת כליה. היא קיבלה החלטה נחושה: לתרום מגופה כליה ולהציל את חייו. "מי שיגיד שאינו פוחד מכזה ניתוח הוא בן אדם לא נורמלי", היא אומרת בכנות. "ברור שיש פחד מהוצאת הכליה מהגוף שלי, אבל התגברתי. סידרתי לעצמי את המחשבה שאני אשן בזמן הניתוח ולא ארגיש בדבר. חשבתי לעצמי,  אם יש אנשים שמוכנים לתרום כליה מגופם לאדם זר, בוודאי שאני יכולה לתרום כליה לאבא שלי. הייתי ממוקדת מטרה ולא נתתי לפחד להשתלט".

מסע חיים לא שגרתי

גילת, בת 47, אם לשלושה – נריה בן ה-20, חייל; פורת, בת 17, תלמידת התיכון המקומי; וארבל בן החמש וחצי – בעלת משרד עורכי דין בבניין מועצת שוהם, המתמחה בנדל"ן וצוואות. גם בעלה אסף עורך דין. סיפור חייה מתחיל באיראן של שנות השבעים. אביה, משיח, הוא יליד טהרן והגיע לישראל לביקור בשנת 1976. כאן פגש לראשונה את בת דודתו רות והתאהב. כעבור שלושה חודשים השניים נישאו ברוב פאר באולמי "שושנים" בתל-אביב וחזרו יחד לטהרן.

רות החלה לעבוד בסניף המקומי של אל-על, ובני הזוג הביאו לעולם את בתם הבכורה, גילת. עם קריסת משטר השאח ועלייתו של האייתוללה חומייני לשלטון, עולמם של הישראלים בטהרן התהפך ומחיי שפע, מותרות ויציבות, הם הפכו באחת לקהילה שנסה על נפשה. רות ובתה, אז תינוקת, שתיהן עם דרכון ישראלי, עלו על מטוס המילוט האחרון של אל-על שיצא מאיראן. משיח, שהחזיק  באזרחות איראנית, הצליח להגיע לישראל חודשים ספורים לאחר מכן.

ההידרדרות במצב

לפני כעשור, אובחן האב באי-ספיקת כליות ובשנים האחרונות היה נתון למעקב צמוד במחלקת טרום-דיאליזה בבית החולים איכילוב. "כבר אז הבהרתי שאני מתכוונת לתרום לו כליה, אבל הוא לא רצה לשמוע", מספרת גילת. "לפני שנתיים, כשהמצב הידרדר, אחי ואני התחלנו בתהליך בדיקות התאמה, כדי לחסוך ממנו את טיפולי הדיאליזה. אבל אז התגלה בכליה שלו גידול סרטני והוא עבר ניתוח דחוף להסרתה. כתוצאה מכך הוא עשה דיאליזה במשך שנה מלאה. לפי הפרקטיקה הרפואית, חייבים להמתין שנה שלמה כדי לוודא שהגידול אינו  חוזר. רק אז אפשר לעבור להשתלה".

לשאלה אם שקלו לחפש תורם זר משיבה גילת, "ממש לא. הרי איך אפשר לבקש מאדם זר לתרום לאבא שלך כשאת, הבת שלו, לא מוכנה בעצמך לתרום לו? אחי נפסל מסיבה רפואית ואני נותרתי כאפשרות היחידה. בחרנו בבית החולים איכילוב כי שם התהליך מרוכז. כל הבדיקות נעשות במסגרת אשפוז של שבוע, והצוות הרפואי פשוט מצוין".

 עולם אפל

צדאקתי כהן מודעת היטב לעולם האפל של סחר באיברים הנפוץ במדינות אסיה, אפריקה ומדינות ערביות. "סחר באיברים אסור בחוק הישראלי וכך גם במרבית מדינות המערב, אך נפוץ בעולם השלישי. בגלל הזילות בחיי אדם וזמינות האיברים, בחלק מהמדינות האלה הרופאים דווקא צברו ידע וניסיון רב בהשתלות, שאין לרופאים במערב".

אחת המדינות המובילות בהשתלת כליות היא קנייה. ההשתלה במדינה האפריקאית כרוכה בשהות בחו"ל למשך כשלושה חודשים. העלות למושתל, כולל בית מלון צמוד למושתל ולמלווה, עומדת על סדר גודל של מיליון שקלים. התורם לעומת זאת, מסתפק בכ-30 אלף שקלים. זהו הון עתק במונחים מקומיים, שיש בו כדי לגאול אותו ואת משפחתו מעוני ומצוקה. בשונה מהמושתל, ה"תורם" אינו זוכה ליחס v.ip ויום למחרת הקציר של הכליה הוא כבר נאלץ לעזוב את בית החולים. בכל מקרה, מצבם של תורמים באפריקה השחורה טוב  לאין שיעור מה"תורמים" בסין. לאורך שנים מתפרסמים בעולם דו"חות של רופאים וארגוני זכויות אדם, על הוצאות להורג של אסירים בסין, בעיקר מקרב מתרגלים של פאלון גונג. הכל כדי לספק איברים לניתוחי השתלות. שיעור תרומות האברים בישראל הוא מהנמוכים בעולם ויש לא מעט חולים מהארץ שנותחו בחו"ל ורכשו כליה מאדם חי במיטב כספם. גילת: "אני מבינה שמושתלים נלחמים על החיים שלהם  ויעשו הכל כולל הכל כדי להינצל. על הדרך הם מדחיקים את הידיעה שאדם אחר שגר בקצה העולם, יסיים את חייו ביום שבו הם יזכו לאיבר המיוחל, בין אם זה לב, ריאות, כבד או איבר אחר. אותי זה מזעזע"         

משיח: "בהשתלה בחו"ל איכות הטיפול הרפואי מוטלת בספק גדול. בכל מקרה, אנחנו בכלל לא העלנו על הדעת אפשרות כזו".גילת מוסיפה כי "גם בישראל קיים שוק מצומצם של מכירת איברים כנגד תשלום, אך אני לעולם לא הייתי מוכנה לקחת חלק בכך".

"הבדיקות שלי כללו גם הערכה פסיכולוגית וועדה רפואית", אומרת גילת. "זה נועד להבטיח שהתרומה באה מבחירה חופשית ולא מלחץ משפחתי. הרופאה הנפרולוגית באיכילוב אף שוחחה איתי ביחידות, נתנה לי את הנייד שלה ואמרה: 'את יכולה להתקשר אלי בכל רגע ולהגיד שאת מתחרטת. אפילו דקה לפני תחילת הניתוח. אני אעצור הכול וזה יישאר בינינו. למשפחה אסביר  שברגע האחרון נמצא שאת לא מתאימה'. "אגב", מוסיפה גילת בחיוך, "את זה אף אחד במשפחה שלי לא ידע עד היום והם יקראו על כך לראשונה כאן בעיתון. מעבר לכך, בחרנו באיכילוב גם בגלל תשתית של תמיכה וליווי לתורם לאחר הניתוח".

ספרי על הניתוח

"יום הניתוח נדחה ברגע האחרון כי הייתה פתאום השתלה דחופה. באותו יום, חג השבועות, שמענו בחדשות שלוחמים שלנו נפלו בעזה. בעצמי הבנתי שכנראה חלק מהמשפחות או אולי אפילו כולן,  הסכימו לתרום וכך חולים נוספים יזכו באיברים מצילי חיים".

"הקציר של הכליה שלי נמשך חמש שעות ואחרי אבא שלי התחיל בהשתלה שנמשכה עד הערב. כעבור שלושה ימים כבר יצאתי הביתה. מיד כשהוציאו את הכליה ממני העבירו אותה לחדר הניתוח צמוד, שם אבא כבר היה מורדם, מונשם ומוכן לחיבור הכליה. הניתוח שלו הסתיים בשעות הערב. חלק לא מבוטל מהזמן שנינוהיינו מנותחים במקביל".

זה כאב?

"גופנית זה בכלל לא היה נורא, ומה שנותר אצלי זו רק צלקת של חתך קטן. מזכיר חתך של  ניתוח קיסרי. אמא היתה כל הזמן ליד אבא בבית החולים. אני חזרתי הביתה כעבור שלושה ימים. חברות טובות שלי דאגו לי לאוכל ואפילו אחי הקטן גם הגיע מחו"ל כדי לעזור".

איך חיים עם כליה אחת?

"אין שום הבדל ממה שהיה לפני כן. ההנחיה היחידה היא שאני נדרשת להקפיד עליה היא שתייה מרובה של מים לכל החיים. אגב, ההמלצה הזו טובה לכל אדם בריא, אבל אחת כמה וכמה לאדם עם כליה אחת שעושה עבודה של שתיים".

לבעלך, אסף, היתה דעה בעניין?

"אני מלכתחילה הייתי מאד החלטית. בעיקר מול אבא שסירב בהתחלה לשמוע מכך. באופן טבעי בעלי, כמו גם הילדים, מאד חששו. הם דאגו לי אבל גם מאד תמכו. ההורים שלי הם כמו הורים בשביל אסף וסבא וסבתא מאד אהובים על הנכדים. היתה לי גם תמיכה עצומה מהקהילה. קצת לפני הניתוח התחלנו ללכת לבית הכנסת 'דורות אברהם' ליד גן החבל. עשו לנו שם הפרשת חלה וממש עטפו אותנו. גם רופאת המשפחה שלנו ב"מכבי", ד"ר ניצן נבות, הייתה זמינה לנו 24/7 במשך כל התהליך. היא אמרה לי, 'אתם בשבילי כמו אתרוג בצמר גפן'. 

 חזר לחיים

"ההבדל במצב של אבא אחרי ההשתלה הוא יום ולילה", היא מתארת. "לפני כן הוא היה עייף, חסר אנרגיה ושמחת חיים. עור הפנים שלו ממש השחיר והוא לא הצליח אפילו להתקלח בכוחות עצמו. שבועיים אחרי הניתוח הוא כבר נראה אחרת לגמרי -  חיוני, פעיל ומלא כוח. הוא אמנם יזדקק כל חייו לתרופות נגד דחיה של הכליה, אבל חזר להיות נוכח ואפילו קצת עוזר לי ביום יום שלי".

זמני השתלה קריטיים

הצורך הדחוף בהשתלת איבר משתנה בהתאם לסוגו. השתלת לב חייבת להתבצע תוך שעות ספורות מהפסקת פעולתו. ריאות חייבים להשתיל תוך 4–6 שעות, כבד – עד 12 שעות, בעוד שכליות הן האיברים ה"עמידים" ביותר וניתן לשמרן בתנאים טובים במשך 24–36 שעות. לכן, השתלת כליה היא לרוב פחות דחופה, אך עדיין מצילת חיים במידה רבה.

גילת בחרה לשתף את סיפורה כדי לעודד תרומות איברים: "נפגשתי עם לא מעט תורמים אלטרואיסטיים. כל התורמים לאנשים זרים שאני פגשתי באו מהמגזר הדתי-לאומי. יש אמנם תורמים גם במגזרים אחרים, אבל לרוב אלה בני משפחה וקרובים. פגשתי אפילו בחור תל אביבי, חילוני וצעיר שתורם כליה לחבר קרוב". 

לתחושות של גילת בהחלט יש על מה להתבסס. היישוב המוביל בתרומות כליה בארץ הוא יצהר שבשומרון, מדרום לשכם, המזוהה עם הימין הקיצוני. מתוך 200 משפחות, 15 מבני היישוב בעבר ובהווה תרמו כליה. צמוד אליו בהיקף התרומות הוא היישוב הדתי לאומי חרשה, במועצה האזורית מטה בנימין. מקרב 60 משפחות שגרות בו, שישה  אנשים תרמו כליה לאדם שלא הכירו. זהו שיעור עצום של עשרה אחוזים מהמשפחות.  

גילת: "באופן חריג מאוד אני מבקשת לפרסם את הנייד שלי בעיתון, כדי שכל מי שמצוי בתהליך, בין אם הוא חולה או תורם או מתלבט, יוכל  לפנות אלי ואני אענה בשמחה. אל תהססו. אני כאן בשבילכם.  052-2679736.