סא"ל צורי דיל , תושב שוהם ומג"ד בשריון, נפצע  בעזה מפגיעת טיל נ"ט, אושפז ונטש את בית החולים כדי לחזור ולהילחם בראש חייליו 

צורי דיל, 34, הוא תושב חדש בשוהם. לפני שנתיים הוא ורעייתו, אור, עברו מירושלים לשכונת הדרים ביישוב יחד עם שתי בנותיהם, כיום בנות 4.5 ושנתיים. הוא קצין בקבע והיא מעצבת גרפית שעובדת כעצמאית. הכל היה נראה מבטיח ודבר לא רמז על הטלטלה שאליה ייקלעו כעבור זמן לא רב. אלא שבתחילת המלחמה שניהם גויסו. אור קיבלה צו 8 ושובצה כמפקדת מרכז לוגיסטי. היא  השתחררה לפני ימים ספורים, ואילו צורי מיהר לגדוד שלו שהשתתף בלחימה.

הוא התגייס לצה"ל ב-2009 לחיל שריון במסלול של בני ישיבות הסדר. "באמצע המסלול החלטתי לעזוב והעדפתי שירות צבאי רגיל", הוא אומר. גדוד 198 שעליו פיקד הוא בכלל גדוד הכשרה ולא תוכנן  להילחם. "היעוד של הגדוד שלנו הוא להכשיר שריונאים. ה-7 לאוקטובר מצא אותנו בסיום ההכשרה ויציאה הביתה. הקפצנו את כל הגדוד מהבית, כשהרוב הוקפץ למחנה סיירים ליד אילת. העלנו את כל הטנקים לאזור מבקיעים קרוב לעזה ומשם הצטרפנו לחטיבת הנח"ל. זה היה התפקיד הראשון שלי כמג"ד. עד אז הייתי סטודנט למשפטים מטעם הצבא במשך שלוש שנים ושנה נוספת בקורס פו"ם, כהכנה לתפקיד מג"ד. ב-29 לנובמבר יצאנו להתקפה כגדוד המוביל את חטיבת הנח"ל בחלק הצפוני של רצועת עזה.  במשך חודש וחצי השמדנו אויב ופגענו בתשתיות. היו לנו פצועים והרוגים, אבל פעמה בקרב חיילי גדוד רוח אמונה בצדקת הדרך, רעות גדולה ורצון להילחם ולהשלים את המשימה בכל מחיר. ב-7 לדצמבר היה נר ראשון של חנוכה. ביקשתי לקבל אספקה מהבית - חנוכייה שקיבלנו מחמי וחמתי. היה לי חשוב להדליק את נרות החנוכייה בעזה,  כביטוי לסיבות שבגינן  אנחנו פה. אבל  ביום הראשון של חנוכה בחמש בבוקר, במהלך התקפה בג'בליה, נפגעתי מנ"ט. נפצעתי מרסיסים. המון רסיסים, בעיקר בפנים. הם חדרו גם לבלוטת הרוק ולצינור הרוק, ולרופאים היה קשה להוציא אותם. דיממתי, אבל הרגשתי שאני יכול להמשיך לתפקד. אחרי חצי שעה נתתי פקודה לסיום ההתקפה וחזרנו למגנן הגדודי. החוליה הרפואית של חטיבת הנח"ל החליטה לפנות אותי  מיד לבית חולים. נותחתי בסורוקה ואושפזתי שם למשך שלושה ימים. סיכמתי עם הרופא שאני עוזב את בית החולים ושבוע אחר כך אחזור להיבדק אצלו. יצאתי הביתה כדי להתארגן לחזרה לגדוד, ובפעם הראשונה אחרי 73 ימים פגשתי את הבנות שלי. לצערי, בערב שבו תכננתי לישון ולצאת מהבית למחרת מוקדם בבוקר, החבר הכי טוב שלי, רס"ן גל בכר, נהרג בתאונת דרכים. הגעתי לאשתו כדי לחזק אותה ומשם המשכתי ישר לעזה. אפילו לא השתתפתי בהלוויה. המשכתי בלחימה תוך שכולי חבוש. היו לי המון חתכים ותפרים ועיקר החשש היה מזיהום.  הכח הרפואי שלנו השגיח עלי מקרוב כדי להבטיח שזה לא יקרה. רק כשחזרתי מבית החולים והתקבלתי בגדוד על ידי מפקדי הפלוגות והקצינים באהדה גדולה, הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון ושיש  למעשה הזה ערך. המפקדים ממש חיכו שאחזור.

-------------------------------------------

"המשכתי בלחימה תוך שכולי חבוש. היו לי המון חתכים ותפרים ועיקר החשש היה מזיהום. הכח הרפואי שלנו השגיח עלי מקרוב כדי להבטיח שזה לא יקרה. רק כשחזרתי מבית החולים והתקבלתי בגדוד על ידי מפקדי הפלוגות והקצינים באהדה גדולה, הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון ושיש למעשה הזה ערך. המפקדים ממש חיכו שאחזור"

-----------------------------------------

אחרי ג'בליה המשכנו בהתקפה בדרג' תופח, אזור שצה"ל לא תמרן בו קודם לכן. לצערי הסמג"ד שלי, רס"ן דביר פימה,  נהרג מהפעלת מטען. באמצע ינואר הגדוד חזר לסיים את ההכשרה בבסיס סיירים והושאל לחודש מאי למרחב ג'בלייה בפעם השנייה. באמצע יוני חזרתי לשבועיים אחרונים בתפקיד, סיימתי את ההכשרה והעברתי את שרביט הפיקוד. ב-1 לאוגוסט נכנסתי לתפקיד כמג"ד 82, גדוד הטנקים הראשון של מדינת ישראל שהוקם בשנת 48'. הספקתי לתמרן עם הגדוד ולחמנו תחת אוגדה 98 בדיר אל בלאח.  

מה היה לך הכי קשה?

"הבנות שלנו נפגעו מזה שלא היינו בבית במשך תקופה ארוכה. הייתה להן תחושת חוסר יציבות. אני בכלל לא הייתי בקשב לבית ואור עשתה בצבא משמרות בנות 12 שעות, יום ולילה לסירוגין. היא  הייתה מאד חסרה לבנות. בלי ההורים שלנו שהתגייסו לסייע, לא היינו מצליחים לעבור את התקופה הזו. אבל ברור לי שהבנות שילמו מחיר יקר שאני עדיין לא יודע להעריך אותו."

שנה למלחמה, משהו השתנה בתובנות שלך?

 "עם ישראל יודע להתאחד ברגעים קשים וצובט לי שכשהדברים מתייצבים, אנחנו חוזרים להתעסק בריבים, במחלוקות ובקיטוב שביננו. אני מבין שהאחדות היא הכוח האמיתי שלנו. התקווה שלי היא שנהיה מלוכדים ונקבל רוח גבית מהעם, ושמקבלי החלטות ידעו לקבל החלטות אמיצות, בהבנה שמי שיצטרכו ליישם אותם אלה החיילים. הם מוכנים ליטול על עצמם סיכונים כדי לייצר כאן חברה עם מרקם חיים תקין."

מה היית רוצה שיקרה בעתיד?

"החלום הוא שהבנות שלי יגדלו ללא חשש להגיע לעוטף או לצפון. אם הגורל זימן לי ולבני הדור שלי לשלם את המחיר בשביל זה, אני מוכן לסבול את האתגרים ואת כל הקושי שבדר, כדי שלבנות ולדור הבא יהיה עתיד טוב יותר."

אחרי תקופה כל כך ארוכה בעזה, אתה מרוצה מהבחירה שלך בקריירה צבאית?

"זה נכון שיש יש מחירים. אבל לא רק אנשי קבע  משלמים מחיר אלא גם מילואימניקים שלא ראו את המשפחות תקופה ארוכה. אני מאמין בצבא, בדרך החינוך של הצבא, וביכולת לייצר מחייל טוב גם  אזרח טוב. אלה הסיבות שבגללן אני כאן. כל עוד אוהבים ומאמינים במה שעושים, מוכנים לסבול את הקושי שכרוך במאמץ."

הכרת את השריונר משוהם אור ברנדס ז"ל שנפל בעזה?

"למעשה אני עכשיו בדרכי לפגוש את הוריו, מיקי ושמחה. למרות שאור ז"ל שירת בפלוגת המילואים, אני לא הכרתי אותו. הוא נפל לפני שאני הגעתי גדוד. בכלל, אני נמצא בקשר עם כל משפחות החיילים והמפקדים שנפלו וזה ילווה אותי להמשך החיים."/

בתצלומים: צורי דיל עם בנותיו ורעייתו בימים רגועים יותר, ובמהלך הקרבות בעזה

 

אילן דואק