בת 49 וקצת, תושבת שוהם מזה 18 שנה. אמא של ענבל, 22 ושל אמיר, שנפגע בתאונת "פגע וברח" לפני כ-7 שנים ונמצא מאז בטיפול בית. גרושה, עובדת בחצי משרה כמנהלת חשבונות ובחצי משרה נוספת כמוקדנית במד"א.
למה צילום: "זה תמיד היה שם. בגיל 40 החלטתי שאני רוצה לעשות ולא רק לחלום. התחלתי ללמוד בבית הספר 'גליץ' לצילום ברמת גן ומאז נפתח בפני עולם חדש שגורם לי אושר רב".
הכי אוהבת לצלם:"אנשים. התקשורת איתם קוסמת לי".

"ביקשתי להתלוות למשפחה דתית משכונה ה', שחיתנה את הבת. הייתי עם הכלה ביום אירוסיה וגם ביום החתונה. במקום סלון כלות ומספרה, כל ההכנות - האיפור, התסרוקת והלבשת השמלה, נערכו בבית, במקום הכי אינטימי וטבעי. לכל אורך היום, הכלה, בחורה צנועה ומקסימה, היתה עטופה באהבה ותמיכה, רקדו ושרו סביבה, שימחו אותה, בירכו אותה. החברות שלה קישטו את הרכב, חבר של המשפחה הגיע לנגן לכבודה בקלרינט וכל הזמן הגיעו אנשים עם מתנות קטנות, בירכו והלכו. הייתי מוקסמת מהרוגע והשלווה סביב. לבסוף, הענקתי לה אלבום עם צילומי היום למזכרת".

"צילמתי שתי חברות במהלך הליכה בכביש עוקף שוהם. שתי נשים יקרות, שהבנים שלהן היו חברים של אמיר בבית הספר. אחד הבנים, נשאר חבר קרוב עד היום ומגיע מדי חופשה מהצבא לבקר, לאכול אתנו. החברות נמשכת, ההליכות פסקו לעת עתה. אולי עוד נחזור לזה. כשיהיה זמן".

"בשנה שעברה חנכו את המזרקות בשכונה החדשה של גינדי בצפון שוהם. הגעתי לשם באחד הימים וביקשתי רשות לצלם את הילדים. זה היה מחזה מלהיב. לא צילמתי פנים ברורות, הכוונה היתה לצלם את החוויה הרטובה והכיפית. אני מקווה שגם היום זה עדיין מקום אטרקטיבי לימי החום".

"צילמתי פרויקט של אנשים שעובדים עם הידיים. אחת מאלה היא חברה ותיקה, רפלקסולוגית, שעובדת עם אמיר, בני. אמיר מצליח לחוש טעמים, שמיעה ומגע וכשהיא מטפלת בו אני יודעת שהוא מרגיש ויודע שמטפלים בו באהבה".

"אני גרה ברחוב תמר על צלע ההר, במקום שבו כל הנוף פרוש תחתיי. באחד הבקרים, יצאתי בשעה מוקדמת למרפסת, היישר לזריחה, שהיתה אדומה ומרהיבה. לא בכל יום יש זריחה כזו. בשש בבוקר, העולם נראה אחרת".
תצלומים אמנותיים נוספים בשוהם:
כך נראית שוהם מבעד לעדשה של הצלם רועי ברפמן