חדשות שוהם

את הרומן שלי עם השינה התחלתי בגיל מאוחר, נאמנה למשפט הנצחי של הדודות הפולניות שלי ש"תמיד את עושה הכל הפוך". ותיכף תבינו למה. משחר ילדותי הייתי קפיצית משהו, קמה בשבע בבוקר, לא מבזבזת דקה על התכרבלות, שוטפת את שאריות הלילה מהעיניים, מורחת קצת קרמים, מניחה על הפדחת כמה סיכות פלסטיק ורודות ועגילים צהובים (בכל זאת, ילדת אייטיז...) ויוצאת לחקור את העולם.

בית ספר, צופים, סנדות, כפיתות, יום ניקיון (בצופים, תירגעו), שיעורים, ספרייה, נסיעות אינסופיות באוטובוסים, שיעור גלגיליות (מקום ראשון ב"עיר הנוער", שנת תרצצ"ל), שיעור מחול קלאסי, עוד קצת פגישות עם חברות, עוד קצת צופים, בייביסיטר, הליכה מאורגנת לאכול גלידה מונטנה (הרגל של ילדי רמת אביב משנת תרצצ"ל). עם כזה לו"ז מטורף - מי יכול היה לישון יותר מאשר חמש-שש שעות בלילה? כמו סנאי זריז, סירבתי להפסיד זרזיף מהפעילות, גמעתי את החיים בשלוקים ענקיים ונהניתי מכל שנייה. 

חלפו עברו להן שנה-שנתיים, עשרים. הפעילות המשיכה ורק נהיה קצת יותר קשה בעלייה - גם כי למדתי על הילוכים וגם כי הגיל עלה, נוספו בעל ושתי ילדות, עוד קמט-שניים, כמה ק"ג (אבל מי סופר?) וקלילותם של החיים פינתה את הדרך לשלל מטלות. ומאז, ככל שנקף הזמן, שמתי לב שיש לי הרגלים משונים כאלה, לצנוח לפתע פרקדן לאיזו שעה בצהרים, ויותר מזה, להתעלף בתשע בערב, משל הייתי כורה פחם קשיש אחרי יום של חציבה. בשלב מסוים הבטרייה פשוט הסתיימה, העיניים הפכו זגוגיות ולא היה כוח בעולם שהצליח לגרום לי להדביק את הריסים מתחת לגבות, דקה אחרי תשע וחצי. 

אלא שלא נרפאתי מכך ולהפך - לקראת יובל זהב להיווסדי, העניין התקבע והלך ואפילו מצא חן בעיני. בעוד חבריי וחברותיי מאותו עידן מזוזואיקון, ישנים פחות ופחות, מתעוררים כמה פעמים בלילה, הולכים לעשות פיפי, לשתות כוס חלב חם או לראות מי עשה להם לייק בפייסבוק, אני התאהבתי בשינה עד כלות נשימתי. עולם הפוך? בבקשה!

יש בין האנשים הטובים שסביבי כאלה שנוטלים כדורי שינה, יש חברות שלא שותות קפה שחור משלוש אחר הצהרים ולא מעזות להתעמל בלילה. אני לעומתן, גם אם אעשה צוקהרה כפולה ושני גלגלונים - אוכל להירדם באמצע ואפילו לחייך. קפה? הצחקתן אותי. אני שותה כוס לפני השינה, וצונחת צניחה חופשית לכרית, למצעים הרכים, הניחוחיים, כשהאושר נוזל מעיני ושפתיי פולטות אנחה של עונג. אחחחח.

חשבון בבקשה: זה לא עולה כסף, זה רק מצריך זמן, שקט, מיטה נוחה ושמיכי, שיהיה נעים מעל. זה לא מפריע לאיש (הילדות גדלו ואני לא נוחרת, באלוהים) וזה סוף סוף מאפשר לי לראות הצגות וסרטים במלואם, כולל הסוף, אותו נהגתי לפספס בשנות העייפות בצעירותי. 

תשמעו לי - אם יש צינוק לעבדים, אפילו שבכניסה אליו עומדת מלכה לבושה בגדי עור, קלשון או שוט - זה ממש לא משנה. תלכו על זה. גיליתי את השינה הטובה ואם בעבדות עסקינן - אני חותמת קבע.

היה נכון! 

עמרי הלל, בן 18, תלמיד בכיתה י"ב, הוא מדריך וצופיפניק אמיתי, שאף זכה לאחרונה בפרס הצטיינות על התנדבות ותרומה מיוחדת  הוא מאמין שאם רוצים אפשר לעשות הכל, ושאם אתה רוצה לשנות ולהשפיע- הצופים זה המקום והזמן הוא עכשיו  

 

-מאיפה בכלל החיבור שלך עם הצופים? 

"הגעתי לצופים בכיתה ד' כי אחותי היתה שם. זה היה נראה לי משהו שווה ומגניב, ורציתי להיות חלק מזה. עם הזמן אתה גדל, צובר חוויות ורוצה גם להיות מדריך ומודל עבור הצעירים יותר, בדיוק כמו שהיו בשבילך הגדולים". 

-יחד עם הלימודים הקשים, הקטע החברתי ובכלל, זה לא גוזל ממך יותר מדי משאבים? 

"הפעילות בצופים בהחלט דורשת הרבה מאד זמן, ולא כולם יודעים שהמדריכים עובדים מסביב לשעון. זה לא רק הפעולות עצמן, אלא גם הכנת וכתיבת הפעולות, הארגון, ישיבות, תכנון מפעלים של השכב"ג כמו מחנות קיץ, פורימון ועוד. אני אישית גם מדריך ברמלה, כך שזה לוקח עוד יותר זמן. אני חי את הצופים, ומאמין שאנחנו כאן בשביל להיות משמעותיים עבור החניכים ולתרום להם, בטח ברמלה שם החניכים מורכבים יותר, והכל מאתגר ומעניין יותר".

-אין בזה איזה אלמנט של שעבוד? 

"זה לא פשוט, אבל אני מאמין גדול שאם רוצים לעשות אפשר גם וגם וגם. עוד אני מאמין, שאם אתה רוצה לשנות ולהשפיע- הצופים זה המקום וזה הזמן. אין מה לחכות שנהיה גדולים ונבין את העולם. בני נוער מבינים את העולם עם עוד קצת תמימות שיש להם, וזה זמן נכון וקריטי לייצר השפעה וגם להיות חלק ממשהו גדול ולא לחשוב רק על עצמך. הלימודים הם דבר מאד חשוב, אבל בסופו של דבר הצופים מכינים אותנו באמת לחיים. אין ספק, שכשאתה הופך להיות חלק מזה, אתה שואב הנאה וסיפוק שהם מעבר לערכים הגדולים האלו, אתה מתמכר באופן חיובי לדברים שהם נכונים וטובים, וזה מעולה לדעתי".

-מה אומרים בבית? 

"בבית תומכים ומפרגנים מאד. גם אחותי היתה מדריכה בצופים וגם אמא שלי, והנושא חזק מאד אצלנו. תמיד היתה התגייסות בבית למחנות קיץ, לטיולים ולפעילויות, ההורים שלי היו באים לבשל, והם תומכים בכל דבר, כולל לעזור, לקנות ולהקפיץ אותי לאן שצריך".

 

 

בין מטלה לטלטלה

שרון חן גילתה שהיא עבד של המטלות הבלתי נגמרות

 

כנערה, הייתי ברדקיסטית אמיתית. אמא שלי צוחקת עלי עד היום שאת החדר שלי שטפתי בכוס מים, הזזתי את האבק מצד אחד לשני, העברתי אצבעות על התריסים כדי לנקות, פחלצתי את העציצים שלא זכו להרבה מים. בקיצור -  ניקיון וסדר לא היו הצד החזק שלי, שלא לדבר על רקמה, סריגה, קיפול החולצות שלי, סידור הארון וכהנה וכהנה פעילויות שתיעבתי.

הזמן עבר, ועם הצמיחה בשנים, צמחה גם האחריות. רגע לפני שילדתי את בתי הבכורה אמא שלי השביעה אותי שהילדה תגדל בבית נקי ותאכל אוכל אמיתי ולא כריכי טונה או ביצים קשות. הילדה הבכורה נולדה ואיתה אמנם, באה ההארה. לא שהתחלתי לנקות בטירוף, אבל השתמשתי בדלי במקום בכוס, אם זה מסביר את המצב.

מה שכן - העבדות התבטאה במטלות: אסיפות הורים, טיפות חלב, רופא ילדים, עבודה, ארוחת ערב, פליית כינים, הכנת "תיבת נח", וטרינר לכלבה, וטרינר לאוגר, וטרינר לארנבונים, תפירת תחפושת (והעברת האקזמפלר שיצא לתופרת אמיתית), עבודה על ריקוד, התכוננות בצוותא למבחנים, הקראה, למידה בע"פ של שירת הים ומשל דבורה, קיצוץ הפוני, עוד כינים ועוד ארוחות ערב, וחוזר חלילה. באמצע נולדה עוד אחת, הבעל פרש מהתמונה ואני הרגשתי כמו תמנון מרובה עיניים, ידיים, שני ראשים ו-16 זרועות. האלות מהמיתולוגיה ההודית? מתבססות על דמותי.

מטלות הן העבדות המודרנית, נקודה. הן עולות כסף, כי ככה זה כשקונים ספרים, חומר נגד כינים, מצרכים לארוחת הערב או מתנות לגן. הן גוזלות ימבה זמן, מאמצים וקושי, אבל כשסוף סוף הצלחתי להכין עבודה לבית הספר (הילדה עזרה, אין מה לדבר), הרגשתי אושר רב. בקיצור, עבדות או לא - בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שאני ההוכחה לכך שאם חד הורית היא מהנדסת אווירונאוטיקה, אינסטלטורית, נגרית, להטוטנית, מעצבת פנים, גננת, שפית, ספרית, זמרת, מדריכת ריקודים ותופרת. כשפעם שאלו אותי מי הגבר המושלם בעיני, אחרי שעות של מחשבה שהקדשתי לנושא, נאלצתי להודות שזו אני 