לפני שש שנים, נפטר גבי מונק ממחלת הסרטן והוא בן 14 וחצי. בסיום ה"שבעה" הקימו הוריו, שלמה ופסי, תושבי גמזו, עמותה המסייעת להורים שאיבדו את ילדיהם ממחלות, להתאושש, לקבל סיוע ולחזור לחיים. לאחרונה  יצאה העמותה לדרך ומאז היא מעניקה סיוע רגשי ונפשי להורים ואחים מכל רחבי הארץ

מאת: שרון חן

עד היום, כשהיא נשאלת כמה ילדים יש לה, אומרת פסי מונק שהיא אם לארבעה. "ציפי בת 22 ולומדת באריאל, יהונתן ורעות בני 14.5, תאומים בכיתה ח', וגבי - גם גבי בן 14.5. הוא כבר חמש שנים וחצי בן 14.5. " את הדברים הללו כתבה בפוסט שהעלתה בפייסבוק לפני כחצי שנה, אשר זכה לאלפי תגובות ושיתופים נרגשים. הפוסט נכתב כהקדמה לעמותת "קמים", שהקימו היא ובעלה, שלמה, לאחר מותו של גבי ממחלת הסרטן, כדי לסייע למשפחות שכולות, שאיבדו את ילדיהן ממחלות, להתמודד ולחזור לחיים.

גבי היה בנם השני של פסי ושלמה, תושבי מושב גמזו. הוא היה נער צעיר, חייכן וחסון. באחד הימים, כששב מטיול שנתי במדרשיית נועם בכפר סבא, התלונן על כאבים ברגלו. "חשבנו שזו תוצאה של הליכה מאומצת בטיול", משחזרת פסי. "אולם הכאבים התגברו והוא לא הצליח לישון או ללכת. התחלנו סבב של בדיקות, שבסופן היו התוצאות חד משמעיות – בעמוד השדרה של גבי התגלה גידול סרטני, אלים וקשה לריפוי". בני המשפחה נסעו לטיפולים בארצות הברית אולם עם שובם ארצה נתגלו גרורות בריאותיו וגבי נפטר לאחר מספר חודשים, עשרה חודשים לאחר שהתגלתה בגופו המחלה.

"תקופת המחלה היתה מורכבת ולא פשוטה", משחזרת פסי. "מחד, היתה לנו המון תמיכה של בני משפחה וחברים. היו אז עוד ילדים בבית ואנשים התנדבו לעזור לנו, לקחו על עצמם לסייע כמעט לאורך כל שעות היום. זה הרגיע אותנו במידה מסוימת כי היינו צמודים לגבי. מאידך, ההתמודדות בבית החולים ואחרי כן בהוספיס – היתה קשה מאוד. אתה רואה את הילד שלך שוכב כשהוא מחובר לצינורות ומכשירים ולא מסוגל לעזור לו. גבי, שהיה בריא ואקטיבי היה עכשיו רזה וחלש, שיערו נשר ועדיין נלחם במחלה ובייסוריה כמו אריה. כולנו ידענו שמדובר בזמן קצוב וכששאל אותי כמה זמן נותר לו לחיות לא ידעתי מה לענות לו. חוסר האונים הזה נוראי ומלווה אותי עד היום.

"אמרנו לו שהיה תמיד הבן הכי טוב, כזה שכיבד ותרם בבית, היה חבר נאמן ותלמיד טוב, הגון, ישר. קשה מאוד להתמודד עם שיחות כאלה אבל היה לנו חשוב שהוא יידע הכל ובמחשבה הזו, כשהוא עטוף באנשים שאהבו אותו, עצם את עיניו".

נשארים לבד

במהלך ה"שבעה" לאחר מותו, הוקפו הוריו ואחיו בבני משפחה, חברים ושכנים טובים שעשו הכל כדי להקל עליהם ולהפיג את כאבם. "זכינו להיות מוקפים ונאהבים, כמו בתקופת המחלה, אבל אז החלו הבקיעים הראשונים של ה'לבד", היא נזכרת. "ביום שלאחר ה'שבעה', הדברים האלה מסתיימים. אנשים חוזרים באופן טבעי לעניינים שלהם ואז מתחילה ההתמודדות האמיתית של ההורים והאחים. פתאום נוצרים ריק, כאב ובלבול וחוסר ידיעה מה עושים הלאה. קשה לחזור לשגרה, לעבודה, ללימודים, חווים מצבים רגשיים סבוכים ואפילו ריחוק מצד אנשים, שאין להם מושג איך להתמודד עם המצב", אומרת פסי. "היו בפירוש אנשים שהתנתקו, אפילו עברו לצד השני של הרחוב כשראו אותנו, כי לא ידעו איך לעכל את המצב או מה לומר לנו".

מה לגבי המצב הכלכלי? איך מתמודדים הורים עובדים עם הצורך להיות ליד מיטת הילד?

"הורים רבים עוזבים את מקום העבודה ולבסוף פשוט מאבדים אותו. הבוס שלי התנהג באצילות ובסבלנות ואישר לי את ההיעדרויות הרבות, אבל לא כולם כאלה. במהלך המחלה יש אמנם עמותות מופלאות שעוזרות ותומכות כלכלית, מעניקות עזרה בבית ולילד עצמו אבל זה לא תמיד מספיק ולא מחליף משרה של שנים שאנשים עלולים לאבד. באופן טבעי, גם המצב הכלכלי מידרדר ורבים נקלעים למצב כלכלי קשה שלא מאפשר להם לפרנס את הבית, ואם כך הדבר - איך יטפלו בעצמם? משפחות קורסות בעקבות כך. אם נוסיף על זה את המצב הנפשי הקשה – לא מפליא שיש זוגות שמגיעים לגירושים".

במותו של גבי, היתה בתם הבכורה של פסי ושלמה כבת 17 והתאומים היו בני 9. "היינו צריכים להתאושש גם עבורם, לעודד, לנטרל טראומות ולחצים - כשילד מאבד אח ממחלה, כל עקיצה מכניסה לפחדים שהנה, גם הוא חלה".

במה התבטא ה'לבד' שלכם?

"הקימה והחזרה לשגרה קשה מנשוא. אתה מחויב להמשיך הלאה והילד איננו. הריק הזה, האין, נוראיים. היינו שבורים. לאורך חודשים היה לנו קשה לתפקד. מצאנו עצמנו במיטה, שעות רבות, עם קושי אמיתי לקום. כשחזרתי לעבודה כדי לתפקד נורמאלי ככל האפשר, מצאתי את עצמי בסוף היום עוברת בבית העלמין, פורקת את הבכי והגעגוע הנורא שליווה אותי. החוסר עצום, הכאב פיזי ממש, הלב כואב ואתו כל הגוף".

העובדה שאתם אנשים מאמינים, חיזקה אתכם?

"כן, במידה רבה. אתה נאחז בתפילות ובכוח מריבונו של עולם ויש לך תקווה שהילד ייצא מזה. גם לאחר שגבי נפטר והיה לנו ברור שהוא סיים את תפקידו עלי אדמות – הכאב עדיין קיים וקשה מנשוא, אצל הורים דתיים כחילוניים".

כשנה לערך לאחר מותו של גבי, החליטו פסי ושלמה לעבור דירה מפתח תקווה בה כאמור, התגוררו עד אז למושב גמזו בחבל מודיעין. "זה היה חלק מהצורך שלנו לעשות שינוי, לשנות מקום ולבנות גם חיים חדשים".

בצד ההסתגלות לבית החדש, המשיכו לגלגל את הרעיון להקים עמותה שתקל על הורים שעברו חוויה דומה. "התלבטנו ו'התבשלנו' עם הסיפור כמעט חמש שנים. לקח לנו זמן לחזור לעצמנו אבל היה לנו ברור שחייבים לעשות משהו כדי לעזור למשפחות במצבנו. חשוב מאוד לעורר מודעות, להעניק למשפחות הללו תמיכה נפשית ורגשית, שלא לדבר על כלכלית".

מאיפה הכוח?

"החיים עצמם חזקים, הילדים בבית ראויים שנהיה הורים אופטימיים ומתפקדים וגבי עצמו נמצא אתנו כל הזמן, בלב ובמחשבות. ימים ספורים לפני שנפטר עוד הודה לקב"ה על שתוצאות הבדיקות שלו לא הורעו. ימיו היו ספורים והוא היה אופטימי. חשבתי שאם כך הוא היה – מי אני שאתלונן? הרוח שלו, המורשת שהשאיר לנו, מעניקים לנו כוח להמשיך".

 עוצמת ה"ביחד"

בחודש יולי שעבר, הוקמה עמותת "קמים", שהקימו שלמה ופסי. "לקח לרעיון זמן להבשיל כאמור, ובמהלך השנה החולפת הוא יצא לדרך – רשמנו אותו כעמותה, פתחנו דף פייסבוק שזכה לאלפי שיתופים תוך ימים ספרים מהורים שחוו חוויה דומה ומכאלה שרצו להתנדב והעניין החל לרוץ".

ב-2 ביולי נערך ערב השקת העמותה, במושב גמזו, בהשתתפות כ-50 זוגות הורים שכולים. במהלכו, התקיימו הרצאה של המרצה והמנצח איתי טלגם על השפעת שפת הגוף על הנפש ומופע של הזמר דוד ד'אור. "האולם קושט והשולחנות נערכו לארוחת ערב חגיגית. הערב לא היה טיפולי. מטרתו היתה להעניק להורים כמה רגעים של רוגע ואת התחושה שהם לא לבד".

כיצד פועלת העמותה?

"החזון שלנו פורש כנפיים ודברים מתחילים להתגלגל – יש לנו דף פייסבוק ואתר הנושא את שם העמותה, שם מרוכזים פעילויות ואירועים להורים ולאחים. כך לדוגמה, יש אפשרות לקבל תמיכה של עובדת סוציאלית או פסיכולוג במימון העמותה. ניתן לקבל טיפול פרטני, במסגרת פרטית או משפחתית בהתאם לצורך ואפשר גם להצטרף לטיפול קבוצתי. הורים שמגיעים לפעילויות  אומרים לנו שהחשיבות בלהכיר הורים אחרים במצבם עצומה, שווה לשעות רבות של טיפול פסיכולוגי".

מלבד הטיפולים, פועלת העמותה לקדם פעילויות פנאי ונופש – מארגנת ימי כיף להורים במחירים סמליים כמו טיפולי ספא, הידרותרפיה ונופש קצר בבית מלון, "מתוך חשיבה שלהורים מגיע קצת פינוק, לנפש, לגוף", וגם קבוצות לרכיבת אופניים, טיולים משפחתיים ופיקניקים, מפגשי אימהות, טיול הורים לצפון וסדנאות אפיית לחם, הרצאות מעצימות, סדנת צחוק לנוער. "הורים אומרים שהתחושה של ה'ביחד' מעניקה להם כוח ועוצמה. כבר יש ביניהם כאלה שיצרו חברויות ותומכים האחד בשני גם מחוץ לעמותה".

שרטטי פרופיל של ההורים.

"כולם – מכל שכבות הגיל והאוכלוסייה. חילוניים ודתיים, מכל הארץ, הורים שאיבדו ילדים פעוטים, בני נוער או ילדים בוגרים שכבר היו הורים לילדים בעצמם. כולם זקוקים לכתף ולחיבוק חם, שלא לדבר על המשפחה הרחוקה יותר – הדודים, הסבים והסבתות".

הכסף מגיע ממתנדבים ומתורמים ומכיסם של בני הזוג מונק. "כוונתנו היא להגיע לעמותה אשר תיתמך על ידי גופים שונים ותזכה גם לתמיכת הממשלה. אין כאן משכורות למנכ"לים ולא לעובדים אחרים – הכל אמור להיות על בסיס התנדבותי".

לצורך כך, מקדמים שלמה ופסי באמצעות דעת הקהל הציבורית ופעילים פוליטיים, חקיקה שתסייע להורים ובמקביל, מבקשים לפנות לכל מי שיכול לסייע בתפעול העמותה, כולל מתנדבים מתחום הטיפול, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים אלטרנטיביים, אמנים וכדומה, שיבואו לקחת חלק ולהתנדב בעמותה. החודש לדוגמה, התקיימו הופעתו של הזמר רמי קליינשטיין, סדנת ציור מדיטטיבי, חוגי רכיבה, ערב שירה בציבור וסדנת בישולים.

"אין כיום אף ארגון שיודע לתת את התמיכה והעזרה למשפחות, שתומך בהן ומגיש סיוע רגשי ונפשי", מסכמת פסי. "עם הידע הרב שצברנו והניסיון שעברנו, העמותה היא סנונית ראשונה בתחום הזה והתגובות שאנו מקבלים שוות הכל ומוכיחות עד כמה היא עניין נחוץ".

"חזרנו הביתה בכוחות מחודשים", כותבים הורים באתר. "היתה בנו תחושה של אחדות ושל חיבוק הדדי", כתבה אמא נוספת. "אנחנו חוזרים הביתה עם כוחות מחודשים לקום", כתבו זוג הורים.

"זו הסיבה שקראנו לעמותה 'קמים' – אנשים יכולים לקום מחדש לחיים חדשים ולהמשיך הלאה בצל הכאב", מסכמת פסי מונק. "שש שנים לאחר מותו של גבי, אנחנו חיים עם השמחה ועם העצב ואת זה רוצים להעביר לאחרים", אומרת פסי. "חשוב לנו שהמסר על הקמת העמותה יגיע לכמה שיותר הורים, כדי שיוכלו להסתייע בנו ויידעו שאפשר להמשיך הלאה, לחייך לצד הבכי, להמשיך לצד הזיכרון ובפירוש – לקום ולחזור לחיים".

צילומים:

למעלה- גבי מונק ז"ל במהלך האישפוז

למטה: משפחת מונק כיום: מימין, יהונתן, שלמה, ציפי, פסי ורעות