בחודש אפריל 2003 הותקף זוג שטייל ביער בן-שמן. השניים הותקפו על ידי שני גברים לא מזוהים והעובדה שכל אחד מהם היה נשוי לבן זוג אחר, העלתה חשד שמדובר ברצח על רקע רומנטי. וסברה אחרת העלתה את החשד שמדובר ברצח על רקע לאומני. הגבר הובא לקבורה, ואילו האשה התאוששה, נחקרה אולם לא זכרה הרבה מהאירוע. בסופו של דבר, נותרו החוקרים עם תעלומה סתומה ומוזרה שלא נפתרה עד היום

מאת שרון חן

כמה שבועות לפני סוף השנה, שבו ילדי התיכון בשוהם, מטיול בפולין, שם סיירו בין היתר במחנות הריכוז. אחד מהם, חזר יום אחרי הקבוצה. את הלילה שבו הם נחתו וישנו בבית, הוא בילה בתא מעצר בבית הכלא הפולני, כיוון שבקלמר שלו נתפסו נפלים של קליעי רובה. אמא שלו, נירה (שם בדוי), ישבה בביתה בשוהם, חרדה, וניהלה תקשורת טלפונית עם כל גורם אפשרי. "הוא מתנדב במשמר האזרחי ושמר את הקליעים אצלו. עשו שיקוף למזוודה, וראו את זה. לפי החוק הפולני זה נחשב הברחת נשק שהעונש עליה חצי שנה עד שמונה שנים בכלא. המזל של כולנו היה שמנהלת התיכון נשארה שם ולא זזה ממנו לדקה. היא הפעילה את השגרירות הישראלית, את הקונסול, את משרד החינוך. זה היה לילה של חרדה. הילדים חזרו לפי המועד המתוכנן והוא חזר לילה אחרי, איתה. במזל, הם הצליחו לשכנע את הפולנים שהוא לא מבריח נשק אלא שמדובר בטעות".

- וכשהוא הגיע הביתה?

"הוא בכה. מאוד בכה. גם ככה, הטיול הזה הוא חוויה קשה בשביל הילדים – מכניסים אותם שם למחנות ריכוז, לתאי הגזים, לראות איך זה היה פעם, להרגיש את החוויה, ואחר כך העניין הזה עם המעצר. גם אדם מבוגר היה נבהל מלשבת בתא מעצר בארץ זרה ולעבור חקירה. ואני לא יודעת איך תחקרו אותו. המנהלת עמדה על זה שהשגריר והקונסול יעמדו לצידו – בגלל שהוא קטין, והם לא זזו ממנו, ועל כך אני מודה להם מקרב ליבי. שלחתי מכתבי תודה, לכולם".

- מה את עשית כשהוא היה שם?

"קראתי תהילים כל הלילה".

- את אשה מאמינה?

"מאוד".

- דתייה?

"לקיים את המצוות כהלכתן, זה קצת כבד עלי, אבל אני אשה מאמינה. אני חושבת שאלמלא האמונה שלי, לא הייתי עוברת את השנה החולפת".

הרקע: תעלומה בלתי פתורה

כשמביטים בנירה, קשה להבין איך היא עומדת על הרגליים, שפויה, חיונית ובעיקר שלווה. אחרים לו עברו את השנה שעברה עליה, היו מתמוטטים בקלות, מתרסקים, נשברים, לא מבינים למה זה נפל דווקא עליהם, אבל מבחינתה, המשברים שהיא מתמודדת איתם בשנה החולפת, הם עניין שצריך לעבור ותו לו.

היא מורה בהכשרתה, בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, ממוצעת קומה וגוף, אמא לשלושה ילדים, שהגדול ביניהם תיכוניסט, השני בחטיבת הביניים והקטנה בבית הספר היסודי.

את זנבות המתח והכעס שעולים בה מדי פעם, היא מדחיקה, ולא מניחה להם לשבור אותה. דיבורה מדוד, מנוסח היטב. לפני שנה וחצי בדיוק, ב-13 באפריל 2003, שכבה מחוסרת הכרה בבית החולים, במצב קשה, לאחר שהיתה חלק מסיפור שהפך לאחת הפרשות המוזרות והבלתי פתורות שאירעו ביער בן שמן בשנים האחרונות. אולם באופן מופלא, ממצב של מוות כמעט ודאי, היום, כמעט ולא נותרו בראשה אפילו סימני צלקות, וגם נפשית, היא החלימה והותירה את הטראומות מאחור.

ב-14 באפריל 2003, ב-7 בבוקר, מצאו כוחות המשטרה והמתנדבים שסרקו את אזור יער בן-שמן, גופת גבר בשנות ה-40 לחייו, ואשה פצועה קשה במצב של הלם. לאחר שנמצאה, דיברה מעט עם החוקרים ואיבדה את הכרתה למשך חמישה ימים. בהמשך, הסתבר לחוקרים שהשניים הותקפו על ידי שני גברים לא מזוהים. העובדה שכל אחד מהם היה נשוי לבן זוג אחר, העלתה חשד שמדובר ברצח על רקע רומנטי, וסברה אחרת העלתה את החשד שמדובר ברצח על רקע לאומני. הגבר הובא לקבורה, ואילו האשה התאוששה, נחקרה אולם לא זכרה הרבה מהאירוע. בסופו של דבר, נותרו החוקרים עם תעלומה סתומה ומוזרה שלא נפתרה עד היום.

גם לנירה נראית הפרשה כתעלומה מוזרה, שאין לה תשובה עליה, אולם בכך לא הסתיימה דרך הייסורים שלה. היא אמנם החלימה במהירות שהפתיעה את הסובבים אותה. שלושה שבועות אחרי האירוע כבר חזרה הביתה, לילדיה, לתפקוד מלא. היא היתה עדיין חלשה פיזית, אבל אז, במהירות עצומה חזרה לאכול, ללכת כמו שצריך, ובאותה מהירות יחסית, שבה גם לעבודתה כמורה בבית ספר יסודי בלוד.

אולם מי שסבר שחזרתה לחיים ולביתה, תפתח עבורה דף חדש, טעה. מרגע זה ואילך, הפכו חייה למסכת של גיהינום כפול: הצורך להשתקם ולרפא את הצלקות הפיזיות והנפשיות, התערבב בבעיות שצצו עכשיו מבית, עקב אי יכולתו של בעלה להתמודד עם מה שכביכול קרה שם, ביער, והוביל לכישלון הנישואים ופירוק המשפחה. בימים אלה, חתמו השניים על חוזה הגירושים ביניהם, ונירה ארזה את הילדים ועברה להתגורר בדירה אחרת בישוב.

יער בן שמן רצח 2003

הקשר עם אורי

זה התחיל מסיור לימודי עם קבוצה שעם חבריה למדה, לאורך כל השנה. "למרות שאני מתגוררת בשהם, התבקשתי להגיע לרכבת בתל-אביב, שם השארנו את הרכבים ועלינו על אוטובוס. עברנו סיור נחמד מאוד. אני זוכרת שהיה חמים ונעים אחרי החורף, וגם האווירה היתה נעימה".

במהלך היום, התקשרה מהטלפון הנייד שלה למרפאה לרפואה משלימה בשהם, והזמינה לעצמה תור. מעט אחר כך התקשר אל ידידה, אורי (שם בדוי), עובד התעשייה האווירית, תושב אחד הישובים בשרון, נשוי ואב לשלושה - ומי שמאוחר יותר נרצח ביער. "כולם קפצו על המציאה ואמרו שהוא היה מאהב, שהיתה שם מעורבות רומנטית. שום דבר. הוא היה חבר טוב שלי. הכרנו שלוש שנים לפני כן, הוא היה חובב טיולים ידוע. התקשרתי אליו ואמרתי לו שהטיול נהדר, ושהכל פורח מסביב והצעתי לו להצטרף אלינו. הוא קיבל את ההצעה והגיע בסביבות 14:00".

- הוא הסתובב איתך שם, בנוכחות המורים האחרים?

"כן, זה לא היה סוד שאנחנו מיודדים. לא הסתרתי כלום מאף אחד".

- איך הכרתם?

"שלוש שנים לפני כן, קנינו ממנו רכב, ונשארנו ביחסים טובים".

- אבל רק אתם נשארתם ביחסים טובים, לא המשפחות.

"נכון. זה היה רק הוא ואני. הקשר בינינו לא היה רציף. היתה תקופה שהוא היה בשליחות בחו"ל, ואחרי שחזר היה לו תאונה, ורק אחרי שהוא החלים הוא יצר אתי קשר שוב וסיפר לי על מה שעבר. בחודשים שקדמו לסיור, התראינו יותר, הידקנו את הקשר".

- בני הזוג שלכם ידעו שאתם בקשר?

"אשתו לא ידעה, אבל בעלי ידע. אני יודעת שהיו שם דברים טיפשיים שעשינו, בעצם קיומו של הקשר הזה, אבל לא היה שם משהו שהיה מעבר לסעד נפשי".

- מה זה דברים טיפשיים?

"בוקר אחד למשל, צילצל הטלפון בביתי בשש בבוקר. הייתי ביום חופשי ובעלי היה בבית והתלבש לקראת יציאה לעבודה. אורי התקשר ואמר שהוא נוסע לעסקים לפריז, וביקש שאלווה אותו לשדה התעופה, אבל לא יכולתי כי היו לי סידורים אחרים. ניתקנו את השיחה, בידידות, ובעלי לא שאל דבר. אני זו שמיוזמתי סיפרתי לו על השיחה. התפתח שם עימות, והיו כעסים אבל אחרי כן העניינים נרגעו. מבחינתי, הקשר שלי עם אורי לא היה סוד, וחשבתי שגם בצד השני זה היה כך, אבל רק אחרי שהוא נרצח הבנתי שהוא לא סיפר לה דבר. אולי הוא פחד שאשתו לא תבין את זה נכון".

- את יכולה להגיד בוודאות שלא היה ביניכם שום קשר רומנטי?

"לא היה קשר רומנטי. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על הילדים. הוא הראה לי את גיליון הציונים של הבן שלו, למשל. לא הייתה תשוקה בינינו. הייתה חברות".

כשנירה נזכרת בהשתלשלות האירועים היא יודעת שמדובר בקרב אבוד מראש שהרי אין קל מאשר להחשיד אותה בקשר רומנטי שנגמר רע. "העיתונות חגגה עלינו, ואפילו המשטרה לא חסכה מאיתנו את זה. השוטרים הגיעו הביתה בלילה, לקחו מסמכים, ואת המחשב ונכנסו לנבכי נשמתי – לתמלילים שהיו שם, בקבצים שלי, לפנטזיות שלי, להרהורים שהעליתי על הכתב. הם פשוט רצו לחמם אותו כדי לראות איך יגיב – כי הם חשדו בבעלי. במקום להגיע למשהו, הם רק יצרו קרע".

- היו לך ולאורי שיחות באינטרנט?

"פעם או פעמיים. בדרך כלל דיברנו בטלפון. באינטרנט דיברתי עם אנשים אחרים. צ'טים, מיילים. אני לא משקרת. אני לא אמא תרזה. היו לי שיחות עם אנשים שחיפשו קשרים, והמשטרה חגגה על זה".

- ומה שהיה חסר לך, זה רק אוזן קשבת?

"כן. מערכת היחסים שלי עם בעלי לא היתה בריאה כבר שנים, ואני חייתי בחסכים נפשיים קשים, ומאוד חסר לי הקשר עם אנשים, המילה הטובה, ההתייחסות, ההבנה".

- ואז בעצם החלטת להתגרש?

"ההחלטה להתגרש הגיעה כבר לפני כמה שנים. התחלנו כזוג נורמאלי אמנם, לפני 20 שנה, אבל העניינים השתנו. השפה המשותפת נגמרה, הוא החל לקנא לי, לעקוב אחרי, לעקוב אחרי שיחות טלפון שלי. בעלי בא מבית שמרני וחי בקונפליקט – מצד אחד הוא תמיד רצה אשה תקשורתית, חמה, מוחצנת, עצמאית ומצד שני רצה את זו שתשב בבית ותבשל, ותרוץ אליו לעסות את רגליו כשהוא בא הביתה. וזה לא עובד. הוא עשה 'מישמש' בין מה שהוא ראה אצל אמא שלו לבין מה שהוא ראה בחוץ, ועל רקע זה היו לנו המון ריבים ובעיות עוד לפני האירוע. כשאני השתחררתי מבית החולים, הוא חשב שאגיע שבר כלי, שאתוודה על רומן – אבל אני חזרתי חזקה, השתקמתי וסירבתי להודות שהיה שם סיפור רומנטי, וזה הרס אותו. מאז שחזרתי מבית החולים, לאורך שנה וחצי כמעט, חיינו תחת אותה קורת גג וזה היה נורא, אבל אני לא רציתי לעזוב את הדירה עד שידעתי שאני מוגנת מבחינת הסכם הגירושים שלנו. כך או כך, בשנה הנוראית הזו, כבר לא חיינו כזוג. אני ישנתי בחדר השינה והוא בסלון, ומי שבעיקר סבלו הם הילדים. אבל זהו, זה נגמר, ומעכשיו, אני והילדים פותחים דף חדש".

הרצח

בשעה 16:00 אחר צהריים לערך, הסתיים הסיור והמורים עלו לאוטובוס. אורי הציע לנירה להתלוות אליו ברכבו והיא סברה שביחד יסעו לתחנת הרכבת, להביא את הרכב שלה, "אבל הוא נסע לכיוון מזרח, משהו כמו 7 דקות לכיוון קברות המכבים. בכניסה יש 'גזלן'. לא נכנסנו למעבה היער. ישבנו שם, נשנשנו משהו וטיילנו קצת פנימה, לכיוון באר ישנה. היו קולות לידנו וזה היה בסדר כי לא התכוונו להתבודד".

הקולות התגברו. לא היה חשוך ביער, "ואז הם הופיעו. שני גברים צעירים בני 25-30. הם נראו טוב, נקיים, לא כמו רועי צאן. הם עמדו למטה, ואנחנו על גבעונת. הם קראו לנו לרדת אליהם, למטה, הקולות שלהם היו קצת כעוסים, והטונים עלו קצת בשיחה".

- על מה הם כעסו?

"לא ממש ידעתי. השיחה התנהלה בערבית ואורי ענה בעברית. עלתה במוחי מחשבה שאם הם מנסים לפגוע בנו, אני אציע ללכת לרכב להביא את תעודת הזהות שלי אבל אחד הבחורים אמר משהו כמו 'לא צריך', ואני חשבתי באותן שניות שהוא בטח לא מתכוון לפגוע בנו אם ככה, כי תעודת זהות זה שלל חשוב בפיגוע לאומני. הטונים עלו, היה שם ויכוח. חשבתי גם שאם זה על רקע לאומני, למה הוויכוח? הם ירצו לפגוע בנו וללכת, אבל השיחה רק התלהטה והטונים עלו".

- יכול להיות שהם הכירו אותו?

"אין לי מושג. אורי היה איש מאוד עדין והוא כעס עליהם והרים את הקול שלו, ובשניות הללו הרגשתי שמשהו לא טוב מתפתח שם. רבע שעה לקח כל הסיפור ואני התחלתי להתרחק מהמקום, התחלתי להרגיש חרדה, פחד, רצון להסתלק משם. חשבתי שאם אתרחק הוא יצליח לחמוק אחרי ונצליח להגיע לרכב ולברוח. התחלתי ללכת וראיתי לפתע, בזוויות העיניים, שהם מתחילים להכות אותו"

נירה המשיכה להתקדם לכיוון הרכב, בצעדים מהירים אלא שאחד הבחורים החל לרדוף אחריה. "המקום היה סלעי ואני מעדתי ונפלתי על אבן, והבחור רכן מעלי. הייתי משוכנעת שהוא רוצה לאנוס אותי וניסיתי לא לצעוק, כדי לעורר בו אולי את מידת הרחמים. קפאתי, לא זזתי. אני זוכרת את עצמי בבירור, אבל הוא בכלל לא התכוון לאנוס. הוא אפילו לא הישיר אלי מבט, רק אחז בי בכתף שמאל, חזק מאוד, והתחיל להכות אותי. ואז – הוא הניף אבן כבדה, והטיח אותה בראשי, ונפל עלי מסך של חשיכה. מאז אני לא זוכרת דבר. גם בשחזור המשטרתי, בעזרת היפנוזה לא הצלחתי לזכור הרבה".

התוקף כפי הנראה סבר שהצליח להרוג את נירה, והניח לה. בפעם הבאה שתשוב להכרתה, יהיה זה בבית החולים, כתמים מעטרים את כל גופה. בהתחלה לא הבינה נירה מה היא עושה שם ורק לאחר שהתאוששה, החל האירוע לחזור אליה, עד לנקודה בה איבדה את הכרתה. "ברגע שהתאוששתי, התחילו לחקור אותי", היא אומרת. "כל הזמן דחפו לכיוון הרומנטי כי חשדו בבעלי".

- מתי ידעת שאורי נרצח?

"כמה ימים אחרי. הייתי המומה. לא האמנתי שמישהו מסוגל לפגוע בנו, לרצוח. זה כל כך תמוה בעיני – הארנקים שלנו היו מפוזרים בשטח, הם לא נגעו בדבר. למה הם עשו את זה? אין לי תשובה".

- איך בעצם מצאו אתכם?

"הייתי אמורה להגיע למרפאה בשהם, בשמונה בערב, והרופא, שראה שאני מאחרת, התקשר בעצמו כי הוא מכיר אותי ויודע שאני לא מאחרת אף פעם. הייתי כבר אז במצב של הלם, אבל עדיין, באופן אוטומטי, עניתי, ומלמלתי משהו, כולי דם, והוא כנראה הבין שמשהו לא טוב קרה לי. מאוחר יותר הבנתי שכמה אנשים התקשרו אלי – הילדים, שהחלו לדאוג לי, מנהל בית הספר שמטעמו יצאנו לסיור, והרופא, שהחל לתשאל אותי, ולו עניתי שאני נמצאת בשדה פתוח. הוא התקשר לבעלי הביתה, הודיע על השיחה המוזרה, ובעלי התקשר למשטרה. מאז, החלו בעצם החיפושים באיזור".

השעה היתה חמש אחר הצהריים, כשהתוקפים הניחו לנירה. "הלכתי ברגל כמה מטרים, איבדתי הרבה דם והטמפרטורה של הגוף ירדה מאוד. עירסלתי את עצמי בין סלעים, וכך הייתי עד שבע בבוקר, עם תחושות של צמרמורות וקור. אלה הדברים היחידים שאני זוכרת".

כשמצאו אותה, ביקשה נירה לשתות, ואיבדה את הכרתה.

- איך הגיבו הרופאים למצבך?

"הרופאים היו המומים – לאורך חמישה ימים הוגדר מצבי כאנוש, וההחלמה שלי היא מבחינתם, נס רפואי. אני אמנם עם קרישי דם בראש, אבל אין צלקות. הכל היה כלא היה. לא פגיעה מוטורית ולא נוירולוגית".

- ובעלך?

"בבית החולים היה נפלא – הוא היה בעל רומנטי, דואג ואוהב. אני חושבת שבתת המודע הוא יודע את האמת, שלא היה שם כלום, אבל מופעל עליו לחץ משפחתי גדול. עוד לפני כן היחסים עם המשפחה שלו לא היו טובים, אז אחרי סיפור כזה? מאוד קל לשכנע אותו שהוא בעל נבגד. חברים שלנו, בני משפחה – כולם כמעט נטו נגדי". העניינים, הוסיפו להתדרדר. "לאורך השנה, הוא חיפש ללא הרף סיבות לגרום לי להגיע לכלא, ניסה להקליט אותי ולהוציא ממני הצהרה שאני מנסה להרוג אותו, אמר לשוטרים שאני מרימה עליו סכינים, כשהוא בעצמו שמר בארון הבגדים שתי שבאריות".

- מי כן הולך איתך?

"בעיקר חברות טובות ואנשים שאני עובדת איתם, והפסיכיאטר, המלאך הטוב שלי, שהעמיד אותי על הרגליים".

- מה שלום הילדים?

"הם הנכס שלי, נקודת האור המופלאה. דיברתי איתם על הכל, ולא קל להם, אבל הם ילדים נפלאים והם מתגברים, בעזרת טיפולים".

בימים אלה, נירה ובעלה מצויים כבר בשלבים אחרונים של פרידה, רגע לפני הגירושים המיוחלים. "אני עובדת עד כלות הנשימה, בשתי משרות. חזרתי לבית הספר בו לימדתי, וזכיתי לעידוד ואהבה מכל האנשים שם, הורים של תלמידים, מורים וגם מנהל בית הספר, שאין מילים בפי כדי להודות לו, על תמיכתו בי. אחרי שעות ההוראה אני עובדת בקרן להתחדשות בחינוך, ואחרי כן מגיעה הביתה ומלמדת שיעורים פרטיים – הכל כדי שהילדים שלי לא יסבלו מחסור. ואני ברוך השם, מסתדרת".

שנה וחצי לאחר המקרה המוזר, ולמשטרה אין עדיין קצה חוט, מה בדיוק אירע שם ביער, באותו אחר צהריים מוזר ואכזרי. אורי הובא למנוחות, נירה שבה לחייה, והתיק נסגר. "בנינו קלסתרונים, אנשים נחקרו – וכלום. לא ידוע אפילו אם זה לאומני או פלילי. המשטרה לא מעדכנת אותי".

- איך את מרגישה היום, רגשית ונפשית?

"בסדר גמור. אני רואה את הדברים בצורה מפוכחת, מתמודדת, יודעת איפה אני נמצאת".

- חלומות, זכרונות?

"שום דבר. המוח שלי מחק את זה לגמרי".

- את לא חוששת שזה יגיע בעתיד?

"אם זה יגיע, זה אולי יגיע כטראומה קלה יותר. לא, אני לא חוששת. זה היה ונגמר".

- ניסית פעם לשאול את עצמך, למה זה קרה דווקא לך?

"לאורך שנים חייתי עם אויב ואולי אפילו", היא מהרהרת, "אני חושבת שיש כאן משהו מלמעלה, ואולי הסיפור הנוראי הזה היה צריך לקרות לי כדי שהשינוי הזה יקרה בחיי, שאתגרש".

- לא היה מספיק שתתגרשו כמו זוג אחר? למה משהו כל כך דרמטי?

"אני לא הייתי מתגרשת ככה סתם. הייתי ממשיכה איתו לאורך שנים אלמלא הסיפור הזה, נוראי ככל שהיה".

- את רואה את עצמך עם גבר בעתיד?

"היום אני מרגישה עוד אטומה לזה. אולי בעתיד. כיום, אני חיה בשביל לשקם את הילדים שלי, ובשביל להתחיל דרך חדשה. וסוף סוף אני יכולה להגיד שאני מרגישה שאני בפתחה של דרך חדשה".