רגע אחרי סיום הבגרויות ורגע לפני הגיוס לצבא, פגשנו נציגים של הנוער שלנו בשוהם לשיחה חופשית על התיכון, הצבא, מה שיש ואין לעשות בשוהם, תופעת שתיית האלכוהול המדאיגה ובכלל ■ פגשנו נוער איכותי, חיובי, וכזה שיש לו מה לומר בהרבה מאד נושאים ■ העתיד כבר ממש כאן, והוא נשמע מצוין! 

מאת: לימור בר נתן 

מחזור ט"ז מסיים ממש בימים אלו את בחינות הבגרות האחרונות, ועומד להתחיל את הפרק הבא בחייו. רגע לפני שהם עולים על מדים או יוצאים לשנת שירות, פגשנו אותם כדי לשמוע מה יש להם לומר.  

באופן טבעי, תיכון שוהם נמצא במרכז הדיון הציבורי. למרות הביקורת, עושה רושם שלחבר'ה יש דברים לא רעים בכלל לומר על התיכון שלהם. הם מזכירים הרבה מאד מורים שאכפת להם, שאפשר לדבר איתם ושעשו הרבה מעבר. מורים אחרים זוכים לציונים פחות טובים ונראה שעשו בקושי את המינימום המתבקש מהם. כולם מסכימים שהיו עושים שוב את התיכון "בשביל החברים והחוויות" וממש לא מתגעגעים לבחינות ולנהלים.

-אומרים על תיכון שוהם שהוא בית חרושת לציונים. מסכימים עם הביקורת הזו? 

עידן: "זה נכון במידה מסוימת. במקרים רבים יש ענישה על נושא של ציונים ואיום של מש"שים (מכסת שעות שבועיות - ל.ב.נ.), שאם לא היו- הרבה אנשים לא היו מגיעים לבית הספר. התחושה היא שהרבה פעמים מורים לא נלחמים מספיק על התלמידים". עומר: "לא תמיד יש מספיק תמיכה מצד המורים. יש מורים שידאגו להבין מה לא בסדר וחשוב להם מה אתה עושה ומה אתה חושב, אבל הרבה אחרים הם לא כאלו". 

אלמוג חושב שדווקא יש מהאמת בקביעה הזו. "פחות מתייחסים לאדם או מה עובר עליו באותה תקופה או בכלל למה הוא רוצה להגיע. מבחינת המורים יש את הציון ואליו צריך להגיע והוא הדבר החשוב. יש הרבה אנשים שיש להם רמת ידע של 80, אבל בגלל מבחן אחד או מש"שים מגישים אותו על 60, כך שהשיטה פוגעת באנשים". 

מבחן המתכונת עולה לדיון סוער בפורום: "בתיכון שוהם יש רק מבחן מתכונת אחד, כשבהרבה בתי ספר אחרים בארץ אפשר לגשת לכמה מבחני מתכונת", אומר אלמוג. "יש לי חברים שאצלם עושים שלושה מבחנים, ואז לוקחים את הציון הכי טוב ובו מגישים אותם". עוד הם מספרים על תלמידים שהיו צריכים להיות במיונים קריטיים לצבא ביום של המתכונת, ולא נתנו להם לדחות את המבחן, ואפילו הגישו אותם על ציון נמוך בגלל עובדה זו. "איזה מין דבר זה לגשת לבגרות בלי מבחן שיכין אותך? צריכה להיות הרבה יותר התחשבות", אומר עומר. 

אלמוג: "מה שלא בסדר זו המערכת ואותה צריך לשנות. אם לא הלך לך במבחן אחד, הציון הזה יכול לפגוע בכל מה שעבדת עליו שנה שלמה. לעשות עוד מבחן כמו שעושים במקומות אחרים זו לא כזו השקעה גדולה מצד בית הספר והמורים. אם עושים זאת במקומות אחרים, אפשר לעשות זאת גם פה ולשפר את הציונים לתלמידים". עידו ואמיר דווקא לא מסכימים עם הקביעה שלבית הספר אכפת רק מהציונים, ומספרים על התחשבות שקיבלו בגין מיונים לצבא ואפילו על מתן שיעורים פרטניים במידת הצורך. "חוץ מאשר ציונים מדברים בבית הספר גם על חינוך וערכים", מוסיף אמיר.   

הרצאות שמעבר 

רועי ויסמן מאמין שלא מדובר דווקא בתיכון שוהם, אלא שזו שיטה כללית של מערכת החינוך. "נהניתי ללמוד בתיכון, ואני כן חושב שיש הרבה הרצאות על נושאים שונים ולא רק לומדים", הוא אומר. מיכל מסכימה באופן חלקי: "יש אטרקציות, אבל אפשר לשאוף ליותר מבחינת היחס של המורים. המערכת לא תמיד באה לקראתך בתור מערכת חינוך". אור מוסיף ואומר ש: "התיכון לוקח לעצמו קרדיט על ממוצע ציונים גבוה, אבל הרבה פעמים הקרדיט מגיע להורים". 

עוד הם מדברים על האפשרות לתקן ציון: "בהרבה תיכונים אחרים אפשר לעשות תיקון ציון, ואני חושב שלבית הספר ולתלמידים יש אינטרס משותף בעניין הזה. קורה שאדם לא בא במאה אחוז למבחן ויש פשלות, והתחושה היא שאצלנו לא זזים ימינה או שמאלה ואם היו מנסים להקשיב קצת יותר גם בית הספר היה מרוצה וגם התלמידים כיוון שממוצע הציונים היה גבוה יותר", אומר אור. 

בעוד שיש מגמות בהן ישנם 35 תלמידים בכיתה, יש אחרות בהן היחס הוא כבר של מורה אחד ל-15 תלמידים, מה שמשפר משמעותית את הלמידה. "מבחינת היחס- למורים המקצועיים יש לאן לשאוף, כיוון שיש התעסקות בפרטים טכניים כמו מש"שים או ויכוח על מועדי ב'", מוסיף אור. "יש תחושה שההתנהלות היא על פי תקנון שפוחדים לחרוג ממנו". מור מדברת על הצורך לערב הורים: "לפעמים אתה צריך להתמודד מול המערכת כמו למשל בנושא של ציונים, והתחושה היא שאם אתה לא מערב הורים, אף אחד לא מתייחס אליך. מצד אחד היחס אלינו הוא כאל ילדים בוגרים ואומרים לנו שאנחנו תכף בצבא, ומצד שני כשאנחנו פונים אליהם כאנשים בוגרים לא מתייחסים אלינו ומחפשים את ההורים". 

אלמוג מעלה לדיון את הטיולים השנתיים, שהיו קצרים לדעתו, יחסית לבתי ספר אחרים בארץ. עוד מדברים על הרצון לצאת יותר מחוץ לבית הספר לפעילויות העשרה. "יכול היה להיות מעניין לשמוע גם הרצאות שמעבר", מציע עידו. "לא רק נושאים לימודיים או אלכוהול, אלא הרצאות ותכנים שמתייחסים אליך כאל אינדיבידואל ומפתחים אותך". 

המסע לפולין – השילוב המדהים של הדיסוננס 

שני רגעי שיא של התיכון שכולם מציינים הם המסע לפולין והמרוץ לזכרה של שרית שניאור. 

-אפשר לשמוע לא מעט ביקורת על המסע לפולין בכיתה י"א בגלל הגיל הצעיר, ההשפעה שיש לכך וסיבות רבות נוספות. מה דעתכם על כך? 

"העובדה שאתה לומד את ההיסטוריה של התקופה ואז יוצא למסע מסתדרת בדיוק עם כל מה שלמדנו על הפתרון הסופי ונושאים אחרים", אומרת מיכל. "גם היציאה בחודש מרץ כשקר מאד (למרות שדווקא בשנה שעברה הקור לא היה נוראי) היא משמעותית. יש מי שאומרים שזה מוקדם מדי, אבל אני לא מסכימה עם זה". 

אור מדבר על השילוב המדהים של הדיסוננס. "יש במסע בפירוש את ההיבט של משואה מתקומה, וזה לא רק מסע של אבל", הוא אומר. "האמירה של תראו אותנו אחרי 70 שנה נמצאים כאן ומנציחים את זכר מה שהיה היא חשובה מאד. אנשים התעניינו, למדו, וראו את כל האתרים החשובים, והיה גם את הפן של הערבים בבית המלון ואת הקטע החברתי שגם הוא חשוב". 

רועי אנייס אומר שהרבה פעמים קוראים בעיתון על מסיבות בפולין, ונראה שזה מוקצן, לפחות לגבי תלמידי שוהם. "חזרנו מאוחר לחדרים וישבנו יחד עם החברים ביחד. לא הפכנו את זה למסיבה, אבל כן אפשרות של להיות ביחד ולדבר גם על דברים אחרים", אומרת מור. אנייס מוסיף: "מעבר לעובדה שמדובר במסע משמעותי מכל הבחינות, העובדה שהחברים שלך איתך נותנת למסע משמעות נוספות". 

"היה בכל זאת משהו קצת מוזר, שלפעמים לא הרגיש לי עד הסוף בסדר", אומר ויסמן. "אתה צוחק עם חברים ומשחק שש-בש, ואז למחרת בבוקר קם לביקור במחנה השמדה". מיכל ונועה חושבות שהתמיכה של החברים אפשרה לעבור את המסע בצורה טובה יותר. "זה סוג של משכך את החוויה שאתה עם החברים שלך", אומר עידו. 

עומר מרגיש שאולי עבור חלק מהאנשים מדובר בגיל צעיר מדי, ויש גם מי שלא בטוח שמבין עד הסוף את הפואנטה של הנסיעה. דר: "הדיסוננס קיים כי אתה יושב באוטובוס עם חברים וצוחק ואז יורד מהאוטובוס ונכנס לבית קברות. אתה צריך להתאים את הרגשות שלך ולווסת אותם נורא מהר וזה קשה במיוחד בגיל הזה שהדבר שאתה הכי רוצה לעשות זה להיות עם החברים שלך. למרות זאת, אני חושב שחשוב לקיים את המסע לפולין בגיל התיכון ולפני הצבא". עומר אומר שיש דברים שמתחילים לחלחל עמוק דווקא אחרי המסע, ושבעיניו דווקא השעות הרבות באוטובוס ביחד מהוות מקלט מהמחשבות הקשות. 

רצים לזכר שרית 

כולם מזכירים את המרוץ לזכרה של שרית שניאור כאירוע מכונן עבורם. "גם אם לא הבנת ברגע הראשון למה גוררים אותך לקום בבוקר בגשם או בחמסין, המרוץ עצמו היה עוצמתי ברמות שקשה לתאר", אומר אור. "מרוץ הוא מילה שלא מצליחה להעביר עד הסוף את החוויה. זו באמת היתה שיבה הביתה". 

ויסמן: "היה לי ברור שאין מצב שאני מפסיד אימון או לא יוצא, ולא משנה אם אני מרגיש לא טוב או אין לי כוח. שמעתי גם הרבה מחברים מבוגרים יותר על המרוץ והיה לי ברור שאני רוצה להיות חלק מהעניין. האמת היא שממש אהבתי את תקופת ההכנה, כשהיה צריך לקום בבוקר ולרוץ. זה גרם לך להיות ערני כל היום, וחשבתי לעצמי כמה פעמים למה לא לעשות את זה בעצם כל יום". 

נועה מספרת שהסרטון בערב שמתאר את סיפור החיים של שרית היה מדהים. מור מוסיפה שהיה משמעותי כל כך לראות את הסרט כדי להבין למה כולם נמצאים כאן. "היה מאד קל לשקוע בדיכאון אחרי הסרט כי הוא היה קשה והציף את כולנו ברגשות, אבל הקריוקי והפעילות החברתית ניסו להוציא אותנו מהתחושה הקשה". הם נזכרים ברגע הכניסה לשוהם בריצה, כשתושבים מהיישוב מעודדים אותם מכל כיוון ובוגרי תיכון משכבות עבר עם חולצות המרוץ בצבעים שונים מצטרפים לריצה, ומזכירים את הצמרמורת והתחושה המרגשת. 

עידן: "המרוץ היה באמת חוויית פסגה אחרי כל האימונים והבקרים הקרים שאתה לא ממש רוצה לרוץ בהם, למרות שעם הזמן אתה נכנס למוטיבציה. בהתחלה, כשהסבירו לנו למה רצים, זה נשמע הגיוני, אבל רק בסוף ואחרי שאתה רואה את הסרט על שרית ומרגיש שאתה מכיר אותה, אתה מבין באמת בשביל מה רצת. בתחילת הדרך לא חשבתי שאצליח לעשות זאת, אבל בסופו של דבר אתה מרגיש שאתה יכול להגשים דברים שלא האמנת שתצליח, וזה ערך בחיים שאתה מקבל לגבי הגשמה עצמית". 

אם שותים - לא שותים?  

שתיית אלכוהול הפכה כבר לאחד הסממנים של הנוער. "זה לא נכון שכולם שותים", אומר דר, "אני לא שותה וגם חברים שלי לא". עומר מסכים איתו לגמרי: "יש אנשים שזה לא מגניב אותם, ויש מי שאין אצלו תרבות שתייה בבית, וזה אפילו לא מדבר אליו". אלמוג טוען שהרבה מאד כן שותים ושותים הרבה. דר חושב שהמצב בשכבה שלהם טוב יותר מאשר בארץ, ומספר שכאשר הוא וחבריו נפגשים, שתייה לא מעניינת אותם. 

מיכל מסכימה אף היא שהמצב בשכבה טוב מבחינת שתיית אלכוהול, אולם מספרת שיחד עם מדריכים רבים מהצופים הופתעו לראות מה קורה דווקא בשכבות נמוכות יותר בחטיבה. "בל"ג בעומר יצאנו לסיבוב לראות מה קורה, והיינו בשוק לראות ילדים בכיתה ט' שותים. מאד עצוב לומר שקשה למנוע לגמרי את  התופעה, אבל כן אפשר ללמד אותם איך לשתות נכון ומה הסכנות". ויסמן מסכים לגמרי: "בכיתה ט' אני חושב שלא היינו מודעים בכלל לעניין, והיום אני שומע מחניכים שלי שזה דבר מאד מקובל אצלם".  

הם מזכירים את המסיבות ביער ושתיית אלכוהול בגיל התיכון. אור: "אני שואל את עצמי מה הכי פחות גרוע. אני מבין לחלוטין את העובדה שהמועצה והמשטרה לא יכלו לתת אישור לקיום המסיבות ביער כיוון שמדובר באירועים לא חוקיים, אבל הרי לא באמת אפשר לעצור את המסיבות האלו ואת השתייה. מי שירצה יקיים מסיבות במועדון ויביא לשם אלכוהול, אז מה בעצם ההבדל? מניעת אלכוהול בתיכון היא לא אפשרית, ואולי כדאי למצוא פתרון אמצע ולייצר שינוי, למצוא מבוגר שיהיה אחראי או גורם רשמי ולעשות את זה נכון עבור כל הצדדים". 

אז מה עושים בשוהם? 

עם העובדה שאין הרבה מאד מה לעשות לבני נוער בשוהם קשה להתווכח. היום, כשלרבים מהם כבר יש רישיון נהיגה, הבעיה הופכת נגישה יותר ופשוטה יותר, אבל היתה הסכמה די גורפת שיש פה לגמרי אישיו שחשוב לטפל בו. 

הבית הסגול, לדבריהם מתאים לגילאי החטיבה הצעירים, והוא לא פתרון עבור בני נוער מבוגרים יותר. המסעדות באיירפורט סיטי הן פתרון נחמד, אבל עדיין לא מספק לגמרי. מדבריהם עולה כי בגיל צעיר יותר יש אנשים רבים שנמצאים בגינות, יש מי שאוהבים לבלות בבתים, ויש כאלו שמעדיפים לצאת למועדונים בתל אביב. 

"העובדה שאין פה מענה לבילוי של בני נוער גורמת להם לצאת מהיישוב וחושפת אותם לדברים שלא צריך כמו מועדונים", אומרת מור. 

אור: "מה שכן יכול לעזור הוא אם יגדילו את כמות הקווים והאוטובוסים שיש ביישוב. גם למקומות בילוי בערבים, אבל גם למי שצריך לצאת מהיישוב למשל למיונים שונים לצבא". ויסמן מציע להעשיר את מגרשי הכדורגל והכדורסל, כיוון שלמרות שיש כאלו- הכניסה אליהם אסורה בשעות הערב או למי שאינו מתאמן בשעות הפעילות. "למרות כל זאת, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר", מסכמת נועה את העניין. 

בעבר היו מסיבות ביער שוהם. המשטרה, כידוע, חיסלה את החגיגה. "היתה תקופה שהיינו מארגנים מיניבוסים למסיבות בכל מיני מקומות, אבל אין איזה גוף מסודר שעושה את זה, ולבד זה גם מאד יקר וגם הרבה מאד בלגן", הם אומרים. לעומת זאת, יש מי שחושב שעדיף להחליט לבד לאיזו מסיבה או מועדון רוצים ללכת, ולהגיע לשם עצמאית. 

"שוהם היא לא עיר גדולה, ובהרבה מאד יישובים כמו שוהם התחושה היא שקצת משעמם", אומר אלמוג. "בראשון לציון ובתל אביב יש יותר לעשות, ולא סתם אנחנו יוצאים לשם". 

-מה כן היה יכול לדבר לנוער? 

פיינטבול אולי, אומרים כמה. "יש את הקולנוע, אבל הסרטים שם לא תמיד מדברים אלינו", הם אומרים. "אני דווקא אוהב את הקולנוע", אומר עומר, "כי כל סרט שאני רואה אני נרדם בו". 

לא בטוח שידעתם, אבל אחד הדברים שהולכים חזק אצל התיכוניסטים הוא פק"ל קפה. "העובדה שאין הרבה מה לעשות גורמת לנו לצאת ולעשות בחוץ פק"ל קפה", הם מספרים. "כל מה שצריך זו ערכת קפה ורצוי שיהיו גם בראוניז טובים. הגיוון הוא בסוגי הקפה וגם במה שהולך לידו. זה גורם לנו לטייל הרבה עם חברים ולמצוא באזור או ביער שוהם פינות טובות לקפה". יש גם מי שאומר שבכל מקום שבו יש בנות, שם הם נמצאים.

"היה נכון!"

אחת התופעות היפות יותר ביישוב היא הפופולאריות של תנועת הצופים. החבר'ה של הצופים שפגשנו שייכים לגרעין "הקשה" והאיכותי של הצופים. הם לא באמת מאמינים ומעכלים שהם נפרדים אחרי כמעט עשור ממה שהיה אפילו יותר מבית שני עבורם. ברור להם שמחנות הקיץ, המפעלים והטיולים הם הכנה מצוינת לצבא ובעיקר לחיים. "התמודדות עם מצבי לחץ, עם אחריות גדולה על ילדים צעירים ועם ניהול של 80 או 90 ילדים בטיול אלו דברים שאפשר לחוות רק בצופים", אומר ויסמן. "אתה צובר פה ניסיון של עבודה בקבוצה, של ניהול של השקעה שאין בשום מקום אחר". אנייס מסכים לגמרי: "מי שנמצא בחוץ לא באמת מבין מה הולך פה. הוא חושב שלובשים חאקי ושרים, ולא מבין את המשמעות של הדברים". מיכל מזכירה שהשכבה היא לגמרי משפחה. הם לא מצליחים להבין מה עושים בזמן הפנוי שלהם אנשים אחרים בגילם שאין להם פעולות שבועיות ומטרות כמו הרמת מחנה קיץ או מפעלים אחרים.

אנייס: "מה שקורה בשבט בימים שלישי ושישי הוא עולם שונה ממה שקורה בחוץ, והוא מלא בכיף". מור: "יש מי שקורא לזה שמרטפות, אבל אני אומרת לילדים בואו נתנתק מהטלפונים ונעשה דברים משמעותיים ביחד". ואור מסכם ואומר: "אתה מנהל עולם בקטן". 

כולם מדברים על המשמעות שיש לחינוך של חניכים צעירים. "גם אם אתה לא משנה את העולם לחניך, אני מעדיף שהם יהיו פה מאשר במקום אחר", אומר ויסמן. 

מור: "וזו לא רק המשמעותיות של המדריך בעיני החניכים, אלא העובדה שאת לוקחת קבוצה של ילדים, ומנסה להעלות אותם למעלה. אני מדברת איתם על אלכוהול והסכנות שלו, על גבולות ועל ערכים, ולמרות שאני גדולה מהם רק בשנתיים, אני מרגישה שאני מצליחה לתת להם משהו. זו מסגרת מדהימה". 

אנייס: "קורה פה משהו טוב ואנשים משקיעים את החיים שלהם בתפקידים שלהם. אני רואה הענות מטורפת בקרב ילדים ונוער, והם מרגישים חלק ממשהו גדול. השבט הגיע כבר ל-1400 חניכים, והמספרים רק גדלים כל שנה. אני ממליץ למועצה להשקיע בנוער ולהשקיע בתנועות הנוער וללכת איתנו לפרויקטים מגניבים. עושים, אבל אפשר לעשות עוד יותר ולהעצים את הדבר המדהים הזה שקורה פה". 

שנת שירות מתחילה כאן 

בעוד שאצל החבר'ה בצופים שנת שירות הוא נושא שעולה על הפרק, ורבים מהם מיועדים לשנת שירות, התחושה היא שבית הספר לא מספק מספיק מידע על נושא שנת השירות והמכינה הצבאית. "אין מספיק מודעות וחשיפה בבית הספר לנושאים האלו לדעתי", אומר עומר, וכולם מסכימים איתו. "צריך להתחיל לדבר על זה כבר בכיתה י"א, ומדובר בנושא הרבה יותר חשוב מנושאים אחרים ששורפים עליהם שעות בבית הספר", אומר אלמוג. "הייתי רוצה לראות את שוהם כמו ירושלים שנחשבת היום למעוז המכיניסטים בארץ", אומר דר. "זה רק מכיוון שיש שם מודעות אדירה לנושא, וכבר בסוף החטיבה מסבירים לך מה זו מכינה ומה זו שנת שירות. עומר ואני היינו בפרויקט שחשף אותנו לעולם המכינות, וזה מדהים מה שאתה מקבל שם. אלו נושאים שלא נחשפים אליהם בחיי היומיום וערכים שבית הספר לא מקנה לתלמידים שלו. מדובר בנושאים שאתה לא נבחן עליהם, אלא שיעורים לחיים שחשוב שכל אדם יכיר". עומר מדבר על העובדה שהורים רבים נרתעים משנת שירות או מכינה כי זו נראית להם שנה מבוזבזת, וזה רק מכיוון שהם לא באמת מכירים ומבינים את היתרונות. "ההורים שלי היו לא מזמן בערב חשיפה למכינה והם יצאו המומים לטובה", מספר דר. "אם יותר הורים היו מודעים לכך בשוהם, היינו כבר נמצאים במקום אחר. התרומה של שנה כזו לחיים היא משמעותית ואתה גם תורם למדינה. זה לפתח את עצמך כאדם וכאזרח". אלמוג מספר כי אנשים רבים מגלים את האפשרויות האלו רק בשלב מאוחר מדי לאחר שתהליכי המיון כבר התחילו וכשאנשים רבים ממקומות אחרים כבר חדורי מוטיבציה ומטרה לגבי השתתפות, ולכן מבקש להעלות למודעות את הנושא מוקדם ככל האפשר.  "כשסיפרתי במכינה שלא שמעתי על המכינה עד כיתה י"א הסתכלו עלי כמו עוף מוזר", אומר דר שהתקבל למכינה המעורבת בבית גוברין.

"הלפיד עובר אלינו וזה מפחיד" 

בשנת 2013 עמד אחוז גיוס הגברים בשוהם על 94.2%, מתוכם 62.8% בתפקידי לחימה, וגיוס הנשים על 78.9%. הציון שניתן לשירות משמעותי כולל ביישוב היה 91.6%. 

-אנחנו בדיוק שנה אחרי "צוק איתן" ואתם נמצאים ממש רגע לפני הגיוס. איך זה משפיע על התחושות שלכם? 

אלמוג: "כל הקטע שאנשים שהם רק שכבה מעלינו כבר נכנסו לעזה ונלחמו, מעלה לך את השאלה אם אתה בכלל רוצה להיות קרבי, ואתה מבין שלהיות קרבי זה לא רק לרוץ בשטח, אלא סכנת חיים. דברים קורים וזו לא סתם תיאוריה". 

עומר: "אתה חושב על עצמך במצבים האלו ועל איך אתה היית פועל". 

דר: "השאלה של קרבי או לא פחות מלחיצה אותי, אלא יותר הדאגה לחברים ולמשפחה בעורף. אני אומנם מתגייס רק עוד שנה, אבל פחות דואג לעצמי. אני כבר אשמור על עצמי". 

עידו: "אני זוכר ששמעתי בחדשות על חייל בן 19 שנפל, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא מה הוא כבר הספיק לעשות בחיים שלו, וזה תכף נהיה שם אנחנו. אני חושב שהמחשבות האלו מתחילות לחלחל עמוק יותר פנימה". 

אור: "אני מאמין שיהיה בסדר. זה או להשלים עם זה או לפחד מזה, ואני בעד שנעשה את המיטב ונשמור על חיוך. אין ספק שזה קצת מלחיץ. צבא נראה לי מקום של גיבורים כאלו ומה לי ולהם? אני מניח שעד שלא אהיה בסיטואציה לא אבין באמת את ההרגשה". ויסמן: "הלפיד עובר אלינו וזה מפחיד".

-לסיום, איפה אתם רואים עצמכם עוד 5 שנים?  

אלמוג: "כנראה מסתובב בעולם, רצוי בלאוס או בטיבט...". 

רועי אנייס: "בלימודים ועבודה בחו"ל".

אור: "חוזר לרכז את השבט שלי". 

עומר: "אני לא חושב על העתיד הרחוק. אני חושב על איך אני מנצל את החודשים הקרובים. זה רחוק מדי לחשוב מה יהיה אחרי הצבא. אנשים גם מאד משתנים במהלך השירות הצבאי". 

דר: "בצבא. קצין או לקראת שחרור או לקראת חתימה על קבע. 

מור: "בטיול בחו"ל".

עידן: "אולי מסיים תואר שאני רוצה לעשות, לומד, עובד במשהו או אולי בצבא אפילו..."

מיכל: "חוזרת מחו"ל ומחפשת דירה עם שותפים. סטודנטית כשאדע מה אני רוצה ללמוד". 

רועי ויסמן: "בראש שלי אני בכלל לא עוזב בראש השנה הקרוב, אז לא התחלתי לחשוב אפילו לחשוב על זה". 

נועה: "גם אני מרגישה ככה. יש דברים שמעניינים אותי, אבל זה נראה לי רחוק". 

עידו: "אני רוצה לטייל בעולם ולהכיר תרבויות ומקומות שאנשים לא מכירים. מעניין אותי, מאד, אבל צריך מלא כסף בשביל זה..." 