מה באמת עומד מאחורי התנגדות ההורים להרחבת מסלול קשת בבית ספר אבן חן ואיך הייתם מגיבים אם מישהו היה עומד מולכם ואומר בלי למצמץ - "יש לי בעיה עם זה שאתם מתרבים"?

מאת: אורית נבון, אשת תקשורת ואם לשני תלמידים במסלול קשת  

לפני הכל יש לי שאלה: :איך הייתם מגיבים אם מישהו היה עומד מולכם ואומר בלי למצמץ - "יש לי בעיה עם זה שאתם מתרבים"?ו עכשיו דמיינו שהאיש הזה הוא בעל השפעה על חינוך ילדיכם; מה הייתם עושים אז?

אבל בואו נתחיל מההתחלה: לפני כמה ימים נפל דבר בשוהם – ראש המועצה גיל ליבנה החליט שלמרות הביקוש לחינוך המשותף ביישוב, ייפתח בשנה הבאה רק גן אחד במסלול. כידוע, בבית הספר "אבן חן" פועל מזה חמש שנים מסלול "קשת", שבו לומדים יחד דתיים וחילונים. עד לא מזמן, בשל הביקוש הרב, דובר על פתיחת שני גני חובה בשנה הבאה, אבל זה לא יקרה; 17 משפחות חדשות שנרשמו, יקבלו בקרוב מכתבי סירוב. ההחלטה הזו מגיעה לאחר שראש המועצה גיל ליבנה, הבטיח בעבר לוועד "קשת" שהרחבת המסלול תהיה תלויה בביקוש: ירצו – יקבלו, לא ירצו - אז לא. הגיוני, נכון?   

אז מה קרה? ובכן, מסתבר שההנהגה ההורית של בית הספר לא מוכנה שהמסלול יורחב: "אני לא יכול לראות כיפות", אמר אב מההנהגה ההורית; אמר, ונשאר בהנהגה. "כל עוד הייתם מיעוט, הכל היה בסדר", הוא הסביר – מנחשים את ההמשך? - "עכשיו כשאתם מתרבים, זאת בעיה".
אני מתרבה, אתם מבינים? בעיה, אין ספק. אז אולי תרסס אותי, מיסטר, מה אתה אומר? באמת לא בסדר שיש לי צאצאים, איזה חוסר התחשבות בציבור החילוני. אגב, אני בטוחה שהוא מחזיק מעצמו נאור וליברלי והומאני עד מאוד, רק מה, אנשים דתיים לא באים לו טוב בעין. קורה.
האמירות האלה, שמזכירות תקופות חשוכות בהיסטוריה, מעלות שאלה קריטית: את מי בעצם מייצג האיש הזה? קיצוניים כמותו, אני מניחה. ובכל זאת הוא עושה רעש כאילו הרוב מאחוריו.
וזה בדיוק העניין: למרות הרוח והצלצולים והעצומות והפליירים שקוראים לכולם לתמוך ב"מאבק" – הדרישה לעצור את מסלול "קשת" הגיעה מהורים ספורים בלבד. אבל כמו בכל דבר בחיים, אלה שצועקים הכי חזק, נותנים את הטון. תהיו מתורבתים, מנומסים, אדיבים – אף אחד לא יספור אתכם. תהפכו כיסאות – פתאום יתחילו להקשיב.

* * *

ובאמת, בהתחלה היינו מנומסים. ביקשנו לדבר, להסביר, להגיע להבנות. בסך הכל, עד עכשיו תמיד מצאנו אוזן קשבת אצל גיל ליבנה, ואנו מכבדים מאוד את ההנהגה ההורית. אבל פגישה שנערכה עם הורי ההנהגה הגיעה למבוי סתום, וליבנה הודיע ש"כל עוד ההנהגה ההורית לא מסכימה, המסלול לא יורחב".

ואנחנו ב"קשת" מסתכלים מהצד איך קומץ אנטי-דתי ושטוף שנאה משתלט על השיח, ולא מאמינים: מי מנהל פה את העניינים, האתאיסט ש"לא יכול לראות כיפות", או ראש המועצה? ונגד מי הם נלחמים, לעזאזל, נגד הפלג הדתי של "קשת", שמחנך את הילדים לדיאלוג, לסובלנות, להקשבה? והרי אנחנו, הדתיים של החינוך המשותף, נטשנו את החינוך הממלכתי-דתי כי לא מצאנו את עצמנו שם. אנחנו המתונים, השפויים, רודפי השלום. ובכל זאת, דווקא אותנו סימנו כמטרה.

אני מודה: התחושות קשות. מישהי, חברת "קשת", סיפרה לי שכשהלכה לאסיפת הורים בבית הספר, לבושה במכנסיים, אחת האמהות שהתגייסו ל"מאבק" נתנה לה פלייר נגד "קשת". היא מיהרה להתרחק משם בדמעות; איזה אבסורד - אנחנו, שהגענו לחינוך המשותף אחרי שנשבר לנו מהקיצוניים של החינוך הממלכתי דתי, נתקלים עכשיו בקיצוניים מהחינוך החילוני.

ההורים האלה שהכריזו עלינו מלחמה, מייצגים בדיוק את מה שמסלול "קשת" מנסה לקעקע: הם מעודדים שנאה, בורות וחוסר סובלנות, ובאופן אישי - רק גורמים לי לשמוח על שבחרתי בחינוך המשותף. ילדים חילונים ב"קשת" לא מפחדים מחובשי כיפות. דתיים ב"קשת" לא מפחדים מחילונים.

* * *

ובואו  נדבר על עובדות: החשש ש"הדתיים יהפכו לרוב בבית הספר וישנו את ציביונו", פשוט מופרך. הרי כעת בכל שכבה בבית הספר, יש שתי כיתות רגילות וכיתה אחת של "קשת". גם אם בשנה הבאה ייפתחו שתי כיתות קשת ורק אחת רגילה, עדיין בכיתות ב'-ו', יהיה רוב חילוני. רק בעוד ארבע שנים, אם אכן יהיה ביקוש ואם קהילת "קשת" תמשיך לצמוח בקצב אחיד – יהיו שתי כיתות של החינוך המשותף בכל שכבה.
מה הסיכויים שזה יקרה? אין לדעת, אבל בכל מקרה מדובר בעתיד הרחוק. ואגב, הכל עניין של ביקוש: מה לעשות שפחת הביקוש לחינוך הרגיל באבן חן? אם היה ביקוש, המועצה הרי לא הייתה מהססת לפתוח עוד כיתות רגילות. אז למה ומדוע האפליה?

כולנו מקווים שגיל ליבנה ישקול שוב את העניין, ולא ייכנע לקומץ הורים שטוף שנאה. אחרי הכל, הרחבת המסלול אמורה להיות אינטרס של המועצה: בזכות "קשת" הגיעו לשוהם משפחות חדשות. מדובר במסלול נחשק ואטרקטיבי שמושך אליו זוגות צעירים מרחבי הארץ; יש לטפח אותו, לא לעצור את התפתחותו.
ומי יודע, אולי מעז ייצא מתוק: יש מצב שכל הבלאגן הזה יוביל למסקנה שהגיע הזמן שהחינוך המשותף יקבל מבנה משלו, כמו בירושלים, במזכרת בתיה, בתל אביב.

אנחנו פגועים מאוד, אבל גם אופטימיים. נכון, בורות ושנאה מייצרות דרמות וכותרות, אבל אנחנו מאמינים, בלי ציניות, שבסוף האהבה תנצח. ואנחנו באים מאהבה.

כתבות נוספות העשויות לעניין אותך: 

סערה בביה"כ המרוקאי בשוהם בעקבות מנוי דוד פרץ לנשיא