חדשות שוהם
לא לגנוב, לא לנאוף, לכבד את ההורים ולתת כבוד לשבת לכבוד חג השבועות, הוא חג מתן תורה, התכנסו חכמים מהיישוב, להעניק פרשנות מודרנית לכמה מחוקי היסוד שנכתבו על לוחות הברית לפני אלפי שנים – ולא נס ליחם מאז ועד היום
מאת: לימור בר נתן ושרון חן
"שמור את יום השבת לקדשו"
רב היישוב, דוד סתיו, מסביר:
"חכמינו ייחסו חשיבות רבה לשמירת השבת ואמרו שכשאדם מעניק קדושה לשבת הוא מצהיר שתי הצהרות – שיש אלוהים שברא את העולם ומנהל אותו ושאני, האדם, מקבל על עצמי להגביל את המרוץ שלי ביום הזה, מלהתקדם ולהתפתח", מסביר רב היישוב דוד סתיו את חשיבות השבת מימי התנ"ך ועד ימינו אנו. "יש רק מצווה אחת מתוך 613 מצוות שהחכמים מכנים מתנה ואומרים עליה 'ישמח משה במתנת' והיא מתנת השבת".
"לכן, במרוצת השנים, אחד הסמלים החשובים של היהדות דווקא בעיני הלא יהודים – היתה השבת. כשהרומאים רצו ללעוג ליהודים – הם נהגו לערוך הצגות שבהן לעגו לשמירה על היום המקודש. כבר אז היתה החשיבות רבה כל כך ליום הזה בעיני היהודים".
יום השבת הוא מנוחה, כמה גדולה יכולה להיות החשיבות של עניין כזה?
"ברובד הערכי והחברתי הפשוט – זה אירוע. כאדם שכל השבוע עובד ושילדיו עוסקים בלימודיהם, בצבא, בעיסוקים באוניברסיטה, השבת שבה אנו מנועים מעבודה יוצרת לנו פלטפורמה לשיח, להקשבה לדיבור האחד עם השני. הכל נעשה בנחת, בשלווה. אנשים מאירי פנים ונינוחים וגם זה יוצר שיח חברתי חשוב. בני ביתי אומרים שהשבת היא האירוע הטוב ביותר לחיי המשפחה. דווקא איסורי העבודה של השבת אם כן, יוצרים פלטפורמה חברתית. ברובד העמוק יותר, בני האדם מתעסקים בשבת בסיבה שבגללה הם רצים ביתר השבוע – הם מתפללים יותר זמן ויש להם את הפנאי לעסוק בשאלות רוחניות".
מה מותר או אסור לעשות?
"המגמה היא לעשות מלאכות שאין בהן יצירתיות. כלומר, להתענג ולשמוח, לאכול ולשתות, להתכנס ולדבר. המלאכות שמוגדרות כ'שמור' ומהן אנו מנועים הן לא דווקא המלאכות הקשות פיזית אלא אלה שמניעות עבודה. כלומר – אפשר להזיז ספסל אבל לא להדליק אור – כי דווקא יצירת החשמל גורמת לעבודה. מותר לשטוף כלים אפילו לטאטא, אבל הכוונה היא באמת – מלאכות פשוטות שלא מצריכות יצירה.
איך מתרגמים את מה שהוחלט לפני אלפי שנים להיום?
"בימינו אנו, יש תרגום הלכתי שבו מתרגמים עקרונות הלכתיים למימוש מודרני – לא מדליקים אש? בודקים אם כן, אם חוט להט של נורה נקרא להדליק אש, כן או לא. ויש גם שאלות ברמה הרוחנית – כי פעולות מסוימות מותרות הלכתית אבל יוצרות מצב רוחני בלתי נסבל. לדוגמה – יכול להיות שמותר לשחק כדורסל אבל אם הילדים שלי יהיו כל היום במגרש - לא נוכל לדבר האחד עם השני וזה אם כן מותר אבל זה לא כבוד שבת. יש כיום מערכת שבודקת עצמה ברמה ההלכתית הטכנית אבל גם בזו הערכית והרוחנית – שלא מאבדים כיוון. החשיבות היא לא במה מותר או מה אסור אלא שלא נגיע למצב שאדם יפספס את המטרה העיקרית, לנוח, בשמחה ובשלווה".
מה לגבי מי שחשים שהשבת מגבילה אותם?
"כאדם מבוגר אני אוהב מאוד את השבת וסופר את הימים משבת לשבת. ברור לי שיש בני נוער וצעירים שהשבת מגבילה אותם. יש מי שכיף להם ללכת בשבת לחדר הכושר או לבריכה. אז אני לא מוכר בריאות – כל אחד ואורח החיים שלו, אבל אני משתוקק לשבת של מנוחה אמיתית. בריכה וחדר כושר אפשר גם בכל יום אחר בשבוע. לצערי, השבת היא מקור לעוינות בין החילונים והדתיים וכתוצאה מכך – רבים שיכולים היו להתחבר לעונג השקט בשבת, מתרחקים ממנה. מאידך, לדעתי עתידה של השבת עוד לפניה. התארחה אצלנו משפחה חילונית באחד מימי השישי. בארבע בבוקר, כשסיימנו את השיח סביב השולחן אחרי ערב נפלא – הם היו המומים שהחזיקו מעמד ללא טלפונים ניידים".
מפריע לך שיש מי שנוסעים ולא שומרים שבת ביישוב בו אתה גר?
"מפריע לי שיש מכוניות אבל בחרתי לחיות בשוהם ואני אוהב גם את אלה שנוסעים ומחכה ליום שבו תהיה כאן שלווה וקדושה של כיפור בצירוף עונג שבת לכל אחד ואחת"
"אנוכי ה' אלוהיך"
הרב מנחם גרינברג, בית חב"ד שוהם, מסביר:
"בניגוד ליהדות – אף דת לא ניתנה לנתוניה, היסטורית ועובדתית, כפי שהועברה הדת היהודית לעם ישראל. דתות אחרות שמעו ואספו מפה ומשם ואילו היהודים קיבלו את דתם הלכה למעשה – עם כל החוקים כתובים כלשונם ובלי 'טלפון שבור'", מסביר הרב מנחם גרינברג מבית חב"ד שוהם. "עם ישראל התפזר בכל העולם לאורך אלפי שנים, אבל נשא את דתו עמו. כולם סיפרו את אותו סיפור ושמרו את אותם מנהגים ואותם חוקים".
בהמשך ישיר לכך, הוא מסביר, הדיבר הראשון הוא "אנוכי ה' אלוהיך". "כדי שהדת שהעביר לעמו לא תהיה וירטואלית, החל הקב"ה עם הדיבר החשוב שמהווה מעין הקדמה לבאות. ראשית, חשוב שלכל אדם תהיה הידיעה וההכרה באלוהות – ואחרי כן יבואו שאר החוקים".
מהן אותן ידיעה והכרה?
"אין די בלדעת שאסור לגנוב או לרצוח. חשוב שנתעמק, שנתבונן. אדם שמתעמק ומבין מהם הדברים שעליו לשנות בעצמו מבחינת מודעות עצמית – הוא זה שיוכל גם למלא אחר יתר החוקים והמצוות באוכל, במידות, באמונה. אדם קמצן יעבוד על מנת לשפר את מידותיו. אדם שגנב, צריך להבין מה הניע אותו ומה יניע אותו להפסיק ולתקן את דרכיו. כך גם באמונה – אדם שמכיר מתוך עומק ההבנה שלו בקיומו של הקב"ה, הוא זה שיקרא בתורה ויקיים את המצוות מתוך מקום של ידע ועשייה ולא כי כך עשתה המשפחה שלו וכך נהגו הוריו".
איך זה מתקשר לימינו אנו?
"העולם שבו אנו חיים הוא דוגמה מצוינת לכך. אנחנו חיים בעולם מהיר וחומרני, עולם שקל מאוד להשיג בו דברים ויותר נוח להקל בדברים מאשר להאמין ולקחת על עצמנו משימות והתחייבויות. אדם שמאמין, שעושה עבודה רוחנית אמיתית בימים האלה, יקבל את הכוח להתגבר על החומרנות ועל הפיתויים. על כן חשוב שיהיה במה להיאחז – שתהיה אידיאולוגיה, ערך שאפשר יהיה להילחם עבורו".
רבים כיום אינם מאמינים, איך זה מסתדר עם האמונה בקב"ה?
"כל יהודי שיש בו נשמה הוא אדם מאמין בתוכי תוכו. האחד עושה סדר פסח, השני צם בכיפור והשלישי הולך לבית הכנסת בשבתות. מבחינתי אין אדם מאמין ולא מאמין. אני בהחלט חש שלאנשים כיום יש יותר מודעות ויותר נתינה ואלה, משליכות על עולם העשייה שלהם ביום יום".
טיפ לחיים מודעים?
"לא לחכות לאירועים קשים על מנת להודות לבורא עולם, אלא מדי יום, להודות על קיומנו ועל מה שיש לנו ולעשות למען עולם טוב יותר, באמונה שלמה"
"לֹא תִנְאָף"
ד"ר רחל שפרון, ד"ר בפסיכולוגיה ייעוצית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומרצה בכירה, מסבירה:
"יש משהו מופלא בעשרת הדיברות, שקבע סדר בכאוס מוחלט. אם אנחנו רוצים עתיד, קהילה ואומה, עלינו לשמור על מערכת חוקים וכללים, שתוכיח כי מותר האדם על הבהמה. התיאורטיקן והפסיכולוג אלפרד אדלר אמר כבר בראשית המאה שהדבר החשוב ביותר לאדם הוא להרגיש שייך לקהילה ומשמעותי, וכדי שזה יקרה צריך לחנך אותו לפתח כבוד הדדי במשפחה, בין גברים לנשים ובין הורים וילדים. זו היתה מהפכה אמיתית על רקע פרויד והקביעה שלו כי כל מה שמניע התנהלות של בני אדם קשור במיניות.
אנחנו אולי רוצים לעשות סקס מתי ועם מי שאנחנו רוצים, אבל זה בדיוק העניין של מותר האדם על הבהמה. לפי התיאוריה האדלריאנית הכלל הראשון הוא לשמור על כבודו של בן הזוג, להעריך אותו, ליצור מערכת של אמון הדדי וחשוב שתהיה שם גם תשוקה. אם משהו במשתנים הללו נפגע - יש בעיה.
הדיבר הכללי "לא תנאף" כפי שהוא מופיע בעשרת הדיברות מסמן קו אדום וברור של מערכת ערכים. בהיבט הטיפולי זה לא מספיק, כיוון שאי אפשר לדבר על ניאוף של אחד כמו על ניאוף של האחר, הסיפור הוא תמיד שונה וכל מקרה לגופו".
-אז אי אפשר לפתור את העניין בכך שמדובר רק בסקס ולא במשהו משמעותי?
"יש האומרים שאם מדובר רק בסקס מחוץ למערכת הזוגית- זה בסדר, אבל זה קשקוש בלבוש כמו שהילדים אומרים. כנ"ל לגבי מי שאומרים שבנסיעה לחו"ל הכללים לא תקפים. כשנודע לבן הזוג הנבגד זה כואב מאד, וגם אם מחליטים להמשיך ולעבור לסדר היום הדבר נשאר ככתם ויוצר רגש נקמנות.
כשיש משבר בקשר הזוגי ומתעורר צורך להכניס חיים חדשים לתוך הזוגיות, אל תעשו זאת באמצעות ניאוף! נכון, זו אולי ציפייה לא מציאותית בעידן שבו אנו חיים, אבל אני ממליצה שברגע שמתחיל קושי או חוסר שביעות רצון- לדבר על זה. חלק גדול מהבעיות בין בני זוג נובע מחוסר תקשורת. אני שומעת מטופלים רבים שאומרים 'הוא אבא נהדר ומפרנס נפלא, אבל אין תשוקה, וחשבתי שאם אמצא מקום אחר לספק את הצרכים- הכל יהיה בסדר בבית'. המטרה היא כאילו חיובית, אבל התוצאה הרסנית. אם יש תחושה שיש פגיעה בפרמטרים של הערכה, אמון ותשוקה- צריך לשבת ולדבר. לפעמים שיחה יכולה להעלות זוג על דרך המלך בלי עזרה חיצונית. כשהפצע הקטן הופך כבר לכרוני- עדיף לפנות לעזרה מאשר לנהל רומן".
-האם אפשר בכלל לדבר היום על 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' ואיך עושים זאת?
"בספר בשם "יש נישואין מאושרים / איך וכיצד לשמר את האהבה", שכתבה הפסיכולוגית ג'ודית וולרשטיין יחד עם העיתונאית סנדרה בלקסלי, היא ביצעה ראיונות מקיפים עם 50 זוגות שמגדירים את נישואיהם כמאושרים. היא מדגישה כי זוגיות שמאפשרת לחיות באושר ובאהבה גדולה היא כזו בה שני בני הזוג שמים את הזוגיות במקום גבוה במערכת הערכים שלהם, והם מדברים על קושי ונמצאים שם כדי לעזור אחד לשני להתמודד איתו. התובנות או הטיפים שהיא נותנת מבוססים על הפסיכולוג אריק אריקסון, ובין העיקריים שבהם:
פרידה מלאה ממשפחת המוצא (להלן- "את לא מבשלת כמו אמא שלי...).
בניית אחדות ויצירת עצמאות במסגרת השותפות הזוגית.
הורות וקבלת התפקיד הזה בחיים.
בניית מסגרת מוגנת לביטוי הבדלי השקפה, כעס וקונפליקט: לא צריך לפחד לא להסכים, אבל כן להבטיח אחד לשני לא להשפיל, לקלל או לערער את ביטחונו של האדם שלצידנו ולייצר מקום לתקשורת.
בניית קשר שכולל אהבה מינית ואינטימית. חשוב שתהיה שם תשוקה.
שמירה משותפת על עניין, צחוק והומור.
תמיכה רגשית.
שמירה על המבט הכפול- היכולת לראות תמיד את הדברים גם מצד של האחר.
זה אולי נשמע פרדוקסאלי, אבל אחד הדברים שחשוב מאד לשמר בנישואין הוא את השינוי. שימור ושינוי נשמעים כמו דברים מנוגדים אומנם, אבל זה הסוד של נישואים ללא ניאוף. הרבה זוגות חושבים שהם יכולים להכניס את השינוי דרך הניאוף כי משעמם, שגרתי ואפור ואני רוצה ניצוצות. צריך כל הזמן להדליק את האש, אבל אפשר להדליק אותה בתוך הבית. לא צריך להדליק אותה בחוץ"
"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ"
דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מסבירה
"הדיבר החמישי שעוסק ביחסי הורים וילדים הוא מצוות יסוד ביהדות, המטילה על הילדים חובת כיבוד הורים על כל המשתמע מכך.
אחד החיבורים המעניינים של הדיבר למציאות שלנו נוגע להורות הסמכותנית לעומת הורות מתירנית. בעבר בלטה מאד הורות סמכותנית בלתי מעורערת, ולעומת זאת, בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים, יש מגמה של הצבת הילד במרכז. אם בסוג הראשון מה שההורה אמר לא נתון לויכוח, הרי שבצד השני הילד נמצא יותר מדי במרכז והכל מותר לו. הדבר מתחבר מאד לדגש המושם בחברה שלנו על קידוש הנעורים, על רצון של ההורים להיות חברים של הילדים ואפילו להתלבש כמוהם- מה שגורם לטשטוש ההבדל בין צעירים למבוגרים וערעור על סמכות המבוגרים, שמביא לחוסר כבוד והערכה להורים.
המודל הנכון יותר הוא שילוב של שתי הגישות: הורה סמכותני שאוכף חוקים ברורים, אבל גם תומך ומכיל את הילד. המודל הזה משדר לילד דמות להזדהות, דמות שהיא בטוחה בעצמה ובכל זאת רואה את הצד השני. השילוב הזה מאפשר לילדים, אפילו בגיל ההתבגרות שהוא בעיתי, לכבד את ההורה מצד אחד ולדרוש עצמאות ונפרדות מהצד השני".
-למה באמת חשוב לכבד הורים עד כדי כך שהדבר יבוא לידי ביטוי באריכות ימים?
"יש דעה מקראית שמדברת על הכרת תודה. לכבד הורה משמעו להכיר לו תודה, וזהו דבר שיוכלל בסופו של דבר גם על מערכות יחסים אחרות בעולם.
ברגע שאני מעריכה נתינה ולא לוקחת אותה כמובנית מאליה, הדבר אומר שאני רואה את האחר כסובייקט ולא כאובייקט. אובייקט הוא מישהו שכל מטרתו למלא את הצרכים שלי. סובייקט משמעו לראות את השני כאדם עם צרכים משלו. למצוא איזון נכון משמעו בעצם לתת מקום גם לי וגם לאחר בעולם הזה, וגם אם ההורים שלי לא מושלמים, עדיין יש לכבד אותם ולהוקיר תודה על מאמציהם.
הורים הם בעצם חלק מהדימוי העצמי של ילד. אפשר לראות פעמים רבות אצל ילדים שלא מכבדים את הוריהם עולם פנימי מאד מורכב, מלא כעס, כאב וחוסר חמלה, וזה משפיע על יחסיו עם בן זוג, על ההורות שלו ועל התנהלותו בעולם. אם נעשה פרפרזה ל-"למען יאריכון ימיך", אפשר לקחת זאת למקום של ימיך הנפשיים, כלומר לחיות עם בריאות נפשית תקינה. מי שמתחיל ממקום של חוסר כבוד וזלזול- לא יוכל לבנות כבוד לעצמו ולאחרים בחייו.
אספקט נוסף ששווה להתייחס אליו בהקשר זה נוגע להיפוך תפקידים בין הילד להורים כשההורים מגיעים לגיל מבוגר. בשונה מכל מה שהיה, פתאום הילד רואה את הוריו כסובייקט, כמישהו שהופך להיות תלוי בו במקרים רבים. כאן מדובר על איך אתה נותן כבוד להורים שלך כשהם מזדקנים וכשהתפקידים מתהפכים- דבר שפעמים רבות הוא מאד לא פשוט, כיוון שבמובן הרגשי מדובר על ויתור על משהו שהוא מאד עמוק. ההורים הם כבר לא האובייקט בשבילך, ואתה, הילד, הופך עבורם להיות אובייקט, וההיפוך הזה הוא מקום קשה מאד להתמודדות".
-אפשר לומר שמדובר בדיבר שהוא די קשה, לא?
"בוודאי. לולא היה מדובר בפעולה כל כך קשה, בכלל לא היה לנו דיבר כזה מלכתחילה. אם זו היתה התנהגות אוטומטית לא היו טורחים להציג אותה בתור דיבר, ולכן זה לא מובן מאליו. אנשים רבים משמרים בתוכם עמדה ילדותית ואפילו קצת אינפנטילית של "מגיע לי". ההורה הוא קודם אבא ואמא שלי ורק לאחר מכן אדם בעולם. אני שומעת אמהות כועסות ומתלוננות על שלסבתא יש תוכניות אחרות והיא לא מחויבת מספיק לבייביסיטר. לכן, יתכן שהציווי הזה הוא אולי הצעה להתבגר. כלומר לראות את ההורים שלך כאנשים עם צרכים משלהם ולא כמי שכל עולמם הוא לספק את צרכיך. אם תעשה זאת, תרוויח בריאות נפשית ודוגמא אישית לילדים שלך"
- פרטים
- פורסם ב25 מאי 2015
