יעל משאלי, אמו המאמצת של נער ממוצא אתיופי כותבת על חרדותיה, כשהיא רואה בטלוויזיה שוטרים חמומי מוח מכים חייל בגלל צבע עורו 

 

אכתוב את זה שוב:
אני מפחדת כשהבן שלי יוצא מהבית.
הוא בן 17. ילד טוב. מקסים. שקט. משתף פעולה ונוח לרצות.
יום אחד יעמוד, אולי לבוש מדים כבר, אולי עם אופניים, אולי ידבר בטלפון.
שוטר קצר רוח יגיד לו לזוז.
הוא ישאל למה.
השוטר יעיף אותו מהאופניים, יכניס לו מכות. ליתר בטחון עוד שוטר יצטרף. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
יעצרו אותו.
יודיעו לנו בטלפון שהוא עצור כי תקף שוטרים.
סתם.
פתאום.
הילד המהמם שלי, שהתגייס לצבא עם מוטיבציית שיא - סתם הוא תקף שוטרים.
והוא ייכנס לסטטיסטיקה של הצעירים האתיופים..
או
או שיהיה לו מזל גדול ומצלמה שתהיה מותקנת ברחוב בלי שהשוטרים יידעו עליה תתעד את הכל ושכן טוב לב יפיץ את הסרטון ברשת לפני שהשוטרים יספיקו לקחת את המצלמה.
אולי.
ואולי לא.

אני מפחדת כשהבן שלי יוצא מהבית.
משוטרים אני מפחדת.
ממופרעים במדים.
אלימים. מטורפים. 
חזקים על חלשים.

Israel Police - משטרת ישראל  חרפה.

בצילום: יעל משאלי