טוני שבתאי בת 81 וחצי, נולדה ב-1934 ברומניה. אלמנתו של ליאופולד ז"ל, אמא ל-3 וסבתא ל-7.
אתם בטח מכירים אותה כטוני התופרת, מי שמתרוצצת כבר שנים רבות בין לקוחותיה בשוהם. החיוך והאופטימיות שלה מסתירים סיפור חיים קשה ואפילו עצוב שהתחיל במלחמת העולם השנייה. השנה נבחרה להדליק משואה בערב יום השואה, והואילה לחלוק איתנו את סיפור חייה

מאת: לימור בר נתן
● הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות היתה בגיל 6. אני זוכרת את עצמי הולכת בדרך לגן, כשזורקים עלי אבנים וצועקים 'ג'יד'. הדברים הפכו גרועים יותר מיום ליום. זה התחיל עם אבנים, מכות וקללות, בשלב מאוחר יותר סגרו את בית הספר, ואז שלחו את היהודים ברכבות או משאיות למותם.
● האישה עם הילדה: החלונות בבית שלנו ובכל שאר הבתים היו שחורים כדי שלא יראו אור דולק בבית. במשך שעה אחת ביום מותר היה לצאת ולקנות אוכל. אם היה לך מזל- הגעת לחנות וקנית, אבל הרבה מאד פעמים הגרמנים תפסו אותך בדרך, ואז להיות רעב היתה הבעיה הפחות גדולה. באחד הימים, כשהלכתי עם אמא לקנות אוכל, תפס גרמני את אמא שלי ביד ושאל אותה איפה קונים גרביים. אמא שלי הצליחה להשתחרר מאחיזתו, דחפה אותי לסמטה הקרובה, ויחד התחלנו לרוץ בין כל הסמטאות עד שהגענו הביתה רק בלילה. שכנים סיפרו לה שאותו גרמני הסתובב וחיפש כל היום את האישה עם הילדה.
● אבא שלי היה מכונאי ברזל שהתמחה בתיקון מנועי מכונות ורכבים גרמניים. הוא היה אומן בתחומו. אני זוכרת עצמי בתור ילדה קטנה יושבת שעות לידו ורואה איך הוא עובד. הגרמנים שידעו מהי המומחיות שלו, העבידו אותו יום ולילה בתיקון המכונות. הוא סבל מאולקוס בשל העבודה הקשה והרעב, עבד בפרך, ובגיל 44 נפטר בגלל בעיות בריאות.
● הבריחה: כל מי שיכול היה לברוח-ברח. היו יהודים עשירים ששילמו לגויים כדי שיבריחו אותם בלילה. אבא שלי רצה מאד שאמא שלי תיקח אותי ותברח כדי להציל אותנו. השארנו אחרינו בית מסודר, וכל מה שאמא לקחה איתה הוא גיגית מפח, כדי שתוכל לעשות לי אמבטיה, ובתוכה שמה כמה בגדים וכמה כריות. את מי שתפסו בדרך- הרגו מייד. ברחנו לעיר בשם בוטושאן. התנאים שם היו גרועים, אבל נשארנו בחיים. אחרי המלחמה חזרנו הביתה, אבל את הבית כבר לקחו הגויים. נאלצנו להסתדר בכל מיני חורבות, בלי ריצפה או גג ובקושי למצוא מה לאכול.
● חורים בגרביים: אני בכלל רציתי להיות ספרית, אבל אמרו לי שכדאי ללמוד תפירה, מכיוון שזה מקצוע שתמיד יאפשר לי להרוויח משהו ולאכול. למדתי תפירה וכשחיפשתי עבודה בתחילה בעל הבית לא רצה לקבל אותי מכיוון שהייתי רזה מאד ועדינה. במשך זמן רב הייתי צריכה לעבוד קשה, לשפשף רצפות עם חול ורק לאחר מכן אפשרו לי לעבוד בתפירה. הייתי יוצאת כל יום מוקדם בבוקר, היו משאירים לי משהו קטן לאכול בצהריים, ועבדתי עד סוף היום. כשהשמלה או המעיל היו מוכנים לאחר התפירה, הייתי הולכת לבית של הקליינטים ומקבלת כמה גרושים עבור העבודה. אז לא זרקו שום דבר שהיה בו חור. כל דבר אפשר היה לתקן. גם חורים בגרביים. מעיל או חצאית שכבר לא היו מתאימים ללבישה, הייתי פורמת ותופרת מחדש על הצד שני כדי שיהיה לי מה ללבוש. למרות הכל, הייתי מאושרת.
● עיניים ירוקות בצבע שעוד לא ראיתי אף פעם: כשהייתי בת 19, אחת הקליינטיות שלי הזמינה אותי לביתה וסיפרה לי שיש מישהו שהגיע לעיר ומחפש כלה. ראיתי גבר גבוה ויפה עם עיניים ירוקות בצבע שעוד לא ראיתי אף פעם. הוא הסתכל עלי ואמר שהוא רוצה להתחתן איתי. לפני כן, היה לו חשוב לומר לי שהוא לא רוצה שבבית שלו יהיו צעקות. הוא גדל בבית קשה ומלא בצעקות, וזה היה דבר חשוב לו מאד. ליאופולד היה מבוגר ממני ב-12 שנה, וכבר בהתחלה הוא אמר לי שייתן לי את כל מה שיש לו. הוא היה אהבת חיי. החתונה שלנו היתה יפיפה. התחתנו בבית כנסת, ואני זוכרת שהייתי כל כך רזה שלא מצאנו שמלה שתתאים לי.
● ילדה מהכפר: בעלי לימד אותי המון דברים. הייתי ילדה מהכפר, מה כבר ידעתי? הוא לימד אותי מה זו מסעדה, ללכת עם עקבים ולעשות מניקור. תשומת הלב הזו לבגדים, לקוסמטיקה, לנעלי עקב ולשמירה על אלגנטיות נשארה איתי עד היום בגילי המופלג. לפני כמה חודשים נפלתי בבית, וכשהבן שלי שהוא פרמדיק ליווה אותי לבית החולים, היה לו ברור שהוא לוקח איתו את תיק הקוסמטיקה האדום שלי כי סביר להניח שאני ארצה אותו.
● אסיר ציון: אחרי החתונה עברנו לעיר יאש. בעלי עבד בעיתון, קנינו מכונת תפירה ואני עבדתי. הבן הבכור נולד לאחר שנתיים. בתקופה זו נהגו להאשים יהודים בריגול, וביום בהיר אחד, כשאני בבית עובדת והתינוק בלול, הגיעו משירותי הביטחון (הסקוריטטה) ועצרו את בעלי באשמת ריגול. אחרי תקופה ארוכה שהיה עצור, גזר הדין שקיבל היה 10 שנות מאסר. אני זוכרת שיצאנו מבית המשפט, סנדו-הבן הבכור שלנו ואני, ולקחתי אותו לקולנוע לראות סרט. למרות כל מה שהרגשתי, היה לי חשוב לשדר לו מסר אופטימי. אני זוכרת כאילו זה היה היום את הסרט עם ג'ינה לולובריג'ידה שראינו.
הכלא היה בעיר אחרת לגמרי, אבל למי היה כסף לנסוע ברכבת אז? היתה לי קליינטית שבעלה היה רופא שיניים של עובדי הרכבת, דבר שאפשר למשפחתו לנוע ברכבות בחינם. התחננתי אליה שתתן לי את התעודה שלה, והיא הסכימה מבלי שבעלה יידע. במשך שנתיים נסעתי כל חודשיים בלילה ברכבת עם תעודת זהות וכרטיס של בטי כדי לראות את בעלי לכמה דקות ולנסות לסייע בקיצור זמן הכליאה שלו. בטי ואני לא היינו דומות, אבל האומץ, הגאווה ואלוהים הצילו אותי.
● העלייה לארץ: ב-1964 הגענו לישראל. בעלי היה מוכן לעבוד בכל דבר, העיקר שיוכל לפרנס אותנו. הוא הגיע למפעל נשר מלט ברמלה. הוא התחיל עם מטאטא ועבודה קשה מאד, ולאט לאט התקדם ולמד. למרות שהתנאים היו עדיין קשים, שנה לאחר מכן נולד הבן השני. אני המשכתי לעבוד בתפירה, ומהר מאד התחלתי לפתח קהל של לקוחות. הגעתי לבתי הלקוחות כדי לקבל עבודות, ועם מכונת תפירה שקנינו עבדתי ברמלה ובתל אביב בהצלחה. זו היתה תקופה של קונפקציה, ועבדו אצלי בהמשך גם שתי פועלות כדי שנוכל לעמוד בעומס העבודה. החיים היו יפים עד שבשנת 1980 בגיל 60 בעלי קיבל פרקינסון במוח ונאלץ לצאת לפנסיה. היו לנו חלומות על יציאה לפנסיה כדי שנוכל לטייל יחד בעולם, ובסופו של דבר המחלה כפתה זאת עליו.
● לבכות רק בלילה לתוך הכרית: מצבו הבריאותי של ליאופולד הדרדר במהרה. אני לא הייתי מוכנה למסור אותו למוסד סיעודי, והתעקשתי לטפל בו בעצמי. כל בוקר גילחתי אותו ושמרתי עליו תמיד לבוש יפה ומטופח. גם אני הייתי תמיד מטופחת, והמשכתי לדאוג לעבודה ולקליינטורה שלי. בגיל 70 הוא נפטר. הבנים ואני היינו איתו עד הרגע האחרון. בבית החולים רצו מייד לקחת אותו, אבל לא הייתי מוכנה. חמש שעות היינו איתו, דיברנו אליו וליטפנו אותו, עד שהבן הקטן שלי אמר לי שזה מספיק. לא בכיתי בלוויה. רק רציתי לומר סליחה אם במקרה לא טיפלתי בו מספיק טוב. אני לא בוכה ביום אף פעם. רק בלילה לתוך הכרית, כשאף אחד לא שומע או רואה.
● הנכד הראשון: הבן הגדול שלי היה יד ימינו של השגריר ועבד וחי בנורבגיה. כשהנכד הראשון נולד, ידעתי שהם אמורים לחזור לנורבגיה אחרי חודש, והקלטתי אותו בוכה כדי שאוכל לשמוע אותו. הרגשתי נורא כשהבנתי שלא אראה אותו. ממש הרגשתי שלוקחים לי אותו. הבנים הציעו לי לנסוע לנורבגיה וכלתי קיבלה אותי בשמחה, והשארתי את העסק ונסעתי לגדל תינוק. עד היום, כשהוא בן 22, קצין בצבא, הוא התינוק שלי. לא היה לי שם אפילו חדר, אלא מיטה בסלון כי הבית שלהם לא היה גדול, אבל לי לא היה אכפת. הייתי מאושרת. יש שם גן פסלים מדהים, וכל יום יצאנו לשחק ולראות את הברווזים. עד היום אני חושבת שאני מכירה בגן הזה כל פינה וכל פסל. שנתיים לאחר מכן נולד גם הנכד השני, וגם אותו רציתי לגדל באהבה. אחרי חמש שנים חזרנו כולנו לארץ.
● ההתנדבות: לפני 7 שנים החלטתי שאני רוצה להתנדב יום בשבוע. פניתי לאסף הרופא לבקש לעשות משהו שקשור בילדים, ועבדתי עם ילדים נכים וחולים. בהמשך פנו אלי מקופת החולים ברמלה וביקשו ממני להתנדב ולעשות א.ק.ג. לימדו אותי איך לעשות זאת, ואני זוכרת שבימים הראשונים הייתי כותבת על הידיים איזה צבע של חוט לחבר לאיזה חלק בגוף. האחיות בקופות החולים בשנים האחרונות לא עושות א.ק.ג, ולשם כך יש מתנדבים. הרגשתי שאני רוצה לתת, ושמחתי לעשות זאת. לאחר שעברתי לגור בשוהם, חיפשו מתנדבת בקופת חולים כללית, ואני שמחה להגיע יומיים בשבוע להתנדב שם. אני עושה את זה באהבה, וכל כך מאושרת לפגוש אנשים ולהיות בחברה ולהרגיש שאני יכולה לעשות משהו בשביל אחרים.
● לראות תמיד את הצד היפה בכל דבר: אני אומרת תמיד שהכל טוב. אני רואה את הצד היפה שבכל דבר, וקמה בבוקר שמחה. נכון שעצוב לי שבעלי לא איתי, אבל אני תמיד משתדלת לשמור על תקווה ועל אופטימיות.
● מה שביקשתי ומה שאני נותנת: אני מדליקה נרות בכל יום. אני זוכרת את היום שבו לקחו את בעלי לבית הסוהר. הלכתי שעות עד שהגעתי לבית הכנסת, הדלקתי שם נרות וביקשתי מאלוהים שייתן לי בריאות וכוח. מאז המנהג הזה מלווה אותי בכל יום. כל השנים חשבתי על זה שביקשתי ושאני צריכה גם לתת. בדיוק בגלל זה אני מתנדבת היום. אם מישהו צריך אותי - אני אהיה שם. אין שום שאלה לגבי זה. גם השנה בערב חג הפסח, כשליל הסדר היה אצלי וביקשו ממני להתנדב במחסן, היה לי ברור שאני עושה זאת.
● התרגשת כשהודיעו לך שנבחרת להדליק משואה ביום השואה? מאד התרגשתי. אין היום עוד הרבה אנשים שחיים ויודעים על בשרם מה היה שם. סבלתי מאד, גם ממכות וגם מאנטישמיות וגם מרעב. אבל אני לא מתלוננת. עברתי דברים רבים בחיים שלי, אבל אני לא אוהבת להשתמש במילה "קשה". היה לי בעל אוהב, ולמרות שעשר שנים הוא סבל והיה משותק לגמרי, טיפלתי בו עד הרגע האחרון. יש לי שלושה בנים נהדרים ונכדים שהם האוצר שלי ושאותם שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר. יש לי עבודה ויש לי בית, ואני מסתכלת בחלון ורואה את הגינה וילדים משחקים בה. מה צריך יותר מזה? ■