"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" – אבל האם כתוב שם כיצד מגדלים רביעייה כזו בבית אחד?  רשימה חלקית: פחות קוקיות ויותר חרבות וכדורים, יותר אוכל ופחות שופינג, חיבור מיוחד, הומור, קצת כסאח והרבה ואהבה  ארבע משפחות משוהם עם ארבעה בנים, הסיפור האמיתי

 

 

 מאת: שרון חן

משפחת ברונובסקי

הבית שלנו: עברו מתל אביב לשוהם לפני כ-12 שנים ומתגוררים בדירת גג ברחוב הזוהר.

דיירים: הדס ואסף, ההורים, היא עובדת במחלקה הכלכלית באל על והוא עובד בבתי הזיקוק בחיפה. רוי, 16 וחצי, לומד בכיתה י"א בתיכון שוהם, דניאל, 13 וחצי לומד בכיתה ח' ביהלו"ם, בן, בן 10, לומד בכיתה ד' בבית הספר צוקים, והראל, 6 וחצי, בכיתה א', גם הוא בצוקים.

ארבעה בנים זה: הדס: "וואו, חוויה". דניאל: "שואלים אותנו איך אמא שורדת". רוי: "כשאומרים לי 'בטח אמא מסכנה' אני אומר 'מה פתאום, היא המלכה שלנו'". אסף: "בסקירה בהריון של הראל חטפתי הלם קטן כשאמרו שגם הוא בן, אבל זה עבר מהר מאוד ואני גאה במה שגידלנו כאן". הדס צוחקת: "אני לובשת קצת ורוד כדי למתן את הכחול ששולט בבית והאמת שהייתי עושה עוד תאומות, בנות, אבל לבד... לא נראה לי שאסף בעניין, אז נוותר". אסף: "הצטברו אצלנו מהמשפחה, בגדי תינוקות 'לבנות שעוד יגיעו'. לקח להדס כמה שנים להבין שזה כבר לא יקרה אצלנו ולהעביר אותם הלאה".

ספירת מלאי: כמויות של כדורים מכל הגדלים, נעלי כדורגל עם ובלי פקקים, מכוניות, בובות – של חיות או ספיידרמן.

אופי: אסף: "רוי הוא בן בכור פר-אקסלנס. אחראי, תומך ועוזר בבית. פחות מעורב במריבות היומיומיות, לא צריך שיבדקו לו שיעורי בית. דניאל – בעל טמפרמנט, הומור, יותר אנרגיה. חקיין נהדר. "החדר שלו פחות מסודר". הדס:  "בן מאוד רגיש, לב זהב, עוזר, נבון מאוד. ילד חברותי וחכם – דברים שלנו לוקח זמן להבין הוא קולט בשנייה". הראל הוא שובב עם לב זהב. חייכן וכובש. מכונה "צ'יטה". אסף: "זה דבק בו  מהמערכון של גדי יגיל על המציל – 'תצא תצא יא צ'יטה'". 

עיסוקים: הדס: "אנחנו בית ספורטיבי ומוסיקלי". רוי, כבר 11 שנים בחוג הישרדות אצל יגאל יצחקי, בעל חגורה שחורה דאן 1 והקיץ עשה קורס מדריכים. אסף: "זה הבית השני שלו". רוי: "אני גם מנגן. בעבר בסקסופון, אורגנית והיום בגיטרה". דניאל, רץ ועושה כושר במתקני הכושר הציבוריים, מנגן בגיטרה חשמלית. בן, אף הוא כבר ארבע שנים בחוג הישרדות, בעל חגורה צהובה, חניך בצופים ומנגן בסקסופון. הדס: "והראל, מטפס לכולנו על הגב". דניאל: "ועושה ספורט בלאכול צ'יפס". הדס: "הראל משתתף בחוג לגו הנדסי ולאחרונה החל להתאמן גם הוא בהישרדות".  

ויזואליה: אסף: "יוצא לי לראות לפעמים אצל חברים, חדרים של בנות וזה משהו שונה לגמרי. שם הכל עדין וורוד עם בשמים ופוסטרים של ג'סטין ביבר. בחדרים של בנים יש פוסטרים של להקות רוק". "רוי: "אצלנו יש סטיקרים ומדבקות מגניבות, מכוניות, גלישה, אני תולה על הקיר ציורים שאני מצייר".

בלאגן:  בית מסודר. לא דווח על תריסים שבורים. החדרים בדרך כלל במצב טוב. הדס: "זה כי אסף פדנט". 

מכות: בן: "בטח יש, גם בין האחים וגם עם אבא". הדס: "הם מתגרים בו, אומרים לו שיבוא לתת להם חיבוק ונשיקה לפני השינה ואז מתנגדים בכוח ומתחילה שם התכתשות כזו אבל בצחוק". אסף: "בבית של בנים האמוציות פחות עדינות". דניאל: "יש גם מכות, אבל לא בצורה מוגזמת".

שיחות נפש: פחות עם הקטנים, יותר עם הגדולים. רוי: "אבא ואמא מפרגנים, כיף לשבת ולדבר איתם ולשמוע דעה של אדם בוגר". דניאל: "לי עוד לא יצא ממש. היתה לי חברה בכיתה ו' ואבא עד היום כל הזמן שואל איפה היא ומה עם חברה". 

הכי בנים: אסף: "ביקרנו בפארק חבלים באיטליה שהיה בו טיפוס אתגרי על עצים מאוד גבוהים. דניאל היה בכיתה ו' ועשה את כל המסלול. כשהוא סיים המדריך אמר שהוא הילד הכי צעיר שאי פעם עשה את זה". דניאל: "זה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיי". אסף: "הלכתי עם רוי למשחק של הפועל תל אביב כשהוא היה בכיתה ה'. היה חורף, המטריה נשברה ועמדנו לצפות, רטובים עד העצמות, במשחק שלם בגשם. זה לא היה קורה אף פעם עם בנות".

טיולים: טסים הרבה בזכות העבודה של הדס באל על. היו באיטליה, במיקרונזיה, בפיליפינים בהונג קונג ועוד. אסף, רוי ודניאל נסעו לסקי בשוויץ. אסף: "וכדי שהקטנים חלילה לא יקופחו הדס לקחה אותם לבלגיה". הדס: "היה כיף, ביקרנו בבית חרושת לשוקולד ואכלנו ואפל בלגי".

אוכל: מדי בוקר יש מסדר סנדויצ'ים שבסיומו כל אחד לוקח אתו 1-3 כריכים. בכללי, מקפידים שבמקרר יהיו תמיד תבשילים של בית. אסף: "אוכלים הרבה בעיקר בשנים האחרונות, חוץ מהראל שחי על מוטיבציה. אין אצלנו אוכל של מבוגרים, כולם אוכלים הכל". בן: "אבא מבשל ואמא אופה". רוי: "הוא מבשל טעים, שאין דברים כאלה". הראל: "הוא גם ממציא אוכל". דניאל: "האורז שלו טעים וגם הרוסטביף בתנור".  בן: "יותר טעים ממסעדה". הדס: "אסף מחכה לרגע שבו הבנים יחזרו מהצבא ויגידו 'איך התגעגעתי לאוכל של אבא'".

שבת: מדי שישי מקפידים על קידוש שבו לוקחים חלק כל בני המשפחה. "רוי: "אחרי שכל השבוע כולם עסוקים, אנחנו מכינים ביחד ומסדרים שולחן ואחרי הארוחה אף אחד לא קם. זה שונה מהרבה בתים שאני מכיר". דניאל: "גם בשבת בצהרים יש ארוחה משפחתית וזה מאוד כיף". 

כביסה: הדס: "נקודה רגישה. אני בהחלט מתבלבלת והילדים אוספים את הכביסה אחד מהשני – בעיקר אסף, רוי ודניאל. בן מתחיל להתקרב אליהם במידות. כשאני קונה אני יודעת מה של מי אבל לבנים וגרביים זה בעייתי. אני מקפלת ערימות מטורפות של כביסה וקוראת להם לאסוף מהשולחן".

מי מוריד את הקרש: אסף: "הקרש תמיד למעלה". רוי: "בחיים לא מורידים". הדס: "לימדתי את הבנים להוריד את הקרש וגם את המכסה". בן: "ואצלנו הוא עדיין למעלה". דניאל: "אבא משתמש אצלנו". הדס: "אני הולכת ומורידה את הקרש ואת המכסה אחרי כולם".

אם היו כאן בנות: הדס: "בגיל 16 החברות שלי מחליפות בגדים עם הבנות שלהן ואצלי אין דבר כזה. אצלנו אין שופינג – אני לומדת על סיילים מהחברות בעבודה אבל מלבד זה אני לא רואה שום הבדל". אסף: "לי יש פחד משופינג אז זה מאוד מתאים ככה. קונים מה שצריך, מסמנים וי ועוברים הלאה". יש גם סכיני גילוח ובשמים, רוי: "אבל לא יותר מדי". אסף: "יש ניקיון וטיפוח אבל אנחנו לא מטרוסקסואלים. אנחנו בנים".

 

 

משפחת סולומון

הבית שלנו: דירת גן ברחוב הארז. 

דיירים: צ'ארלי ורונית בני 49, היא יועצת חינוכית בבית הספר אמיר בפתח תקווה וצ'ארלי הוא סמנכ"ל תכנון כלכלי במשרד התחבורה. עמרי, 21, השתחרר בנובמבר, הספיק לעשות פסיכומטרי, עשה סקי באיטליה ומתכנן לעבוד. נדב, 18, לקראת סיום קורס חובשים בצנחנים, נעם, 11, בכיתה ה' בבית הספר רבין, חלק מנבחרת הרובוטיקה של בית הספר, משחק טניס, חניך בצופים ומנגן בחצוצרה. ערן, 9, תלמיד כיתה ד' בבית ספר רבין, כדורגל, חניך בצופים ופעיל במועצת התלמידים בבית ספרו. 

ארבעה בנים זה: רונית: "אומרים לנו הרבה פעמים 'וואו ארבעה בנים, לא קל', אבל אנחנו מאוד נהנים וזה ממש לא מטריד אותנו. חשבתי שערן יהיה בת, אבל הוא הפתיע אותי למרות שצ'ארלי ידע. כשהוא נולד לא היתה מאושרת ממני". צ'ארלי: "לא תכננו להביא לעולם ארבעה ילדים ולא בפער גדול כל כך בין השניים הראשונים לשניים, אבל יש דברים שאתה לא מתכנן ויצא לנו נפלא".  

אופי: רונית: "אפשר לחלק אותם לשני זוגות – שני האי-זוגיים, נעם ועמרי, שיש ביניהם קווי דמיון חיצוניים ואישיותיים רבים – שניהם יותר מסודרים ואחראיים, מאורגנים ושקטים, והזוגיים - נדב וערן שהם יותר ורבאליים, יותר 'טמפו', יותר אנרגטיים". צ'ארלי: "למרות ששני הקטנים מבלים הרבה זמן במשחקי כדורגל ושורפים הרבה אנרגיה".

חדרים של בנים: לשני הגדולים חדרים נפרדים ושני הקטנים בחדר משותף מבחירה, אם כי יש תכניות להפרדת כוחות בקרוב. צבעים – כמובן, של בנים. רונית: "אין ורוד או אדום. הדבר הכי ורוד שיש כאן הוא כמה חולצות של אמא והאוזניות של הפלאפון שלי, שקניתי בכוונה בוורוד כי ידעתי שהם לא יגעו בזה – וצדקתי. אין קוקיות, אין שמלות ואין חצאיות מלבד כמה שלי". צ'ארלי: "יש פוסטרים של טוטנהאם". 

כביסה: רונית: "מה דעתכם, אני מתבלבלת?", ערן ונעם: "אוף המון"! צ'ארלי: "הרבה פעמים אני מקבל את האקסטרה-סמול".

עזרה בבית: נעם: "מפזרים מדיח וזורקים את הזבל". רונית: "כשאמא מנדנדת". צ'ארלי: "הם עוזרים יותר ממה שהם מודים והכי מכולם, ערן עוזר".

לו היו כאן בנות: צ'ארלי: "קשה לי לענות על זה". נעם: "הבת היתה מתווכחת עם כולנו". יש ויכוחים בין ערן ונעם והשתוללויות בין הקטנים. הגדולים, מן הסתם רגועים יותר.  רונית: "גם כשהגדולים משתוללים - זה בדרך כלל עם הקטנים". עמרי: "יש בינינו קשר קרוב, אנחנו מדברים, מבלים ביחד. יש חברות טובה". לפני כשנה, היתה טלוויזיה עם שלט למשחקי WE. צ'ארלי: "יום אחד שמענו בום ענק. ערן שבר את הטלוויזיה עם השלט. בבית של בנות אני בספק אם זה היה קורה".

ספירת מלאי: צ'ארלי: "צריך לשאול את השכן כמה כדורים יש אצלו". בבית יש עשרה כדורי רגל, שני סקייט-בורדים, ארבעה זוגות אופניים. כל הארבע מנגנים ולכן יש בבית גם פסנתר, חצוצרה, גיטרה חשמלית וסקסופון.

טיולים: משפחה מטיילת. כיוון שיש פער גילאים גדול, יצאו בעבר פעם עם הקטנים ופעם עם הגדולים. רונית:" עכשיו הגדולים עסוקים בשלהם ואנחנו בעיקר עם הקטנים, אבל לאורך השנים נסענו בארץ ובחו"ל לא מעט". עמרי חזר מסקי ונדב נסע בשנה החולפת להודו למסע שורשים עם משלחת של בני נוער מרחבי העולם ולשוויץ, מטעם השגרירים הצעירים של נערי שוהם.

כדורגל: סוגיה ייחודית – צ'ארלי יליד אנגליה, לימד את החבורה לאהוד את נבחרת טוטנהאם. למה דווקא? צ'ארלי: "זו קבוצה מצפון לונדון שיהודי האזור אוהדים ואני מהעידן ההוא". נעם: "כשיש כדורגל אמא יוצאת לבלות עם חברות". צ'ארלי: "האהבה הגדולה שלנו היא לשבת ולצפות בכדורגל ביחד, אנחנו שמחים וכואבים ביחד את הניצחון". רונית: "לפני שנתיים נסעתי עם נדב, נעם וערן לאנגליה. עמרי היה חייל וצ'ארלי נשאר בבית כדי לקבל אותו בשבתות. היתה חוויית כדורגל אמיתית! חונכתי מחדש - הלכנו למגרשי הכדורגל החשובים במדינה", ערן: "היינו גם בוומבלי". רונית: "ראינו את המשחק של בריטניה נגד דנמרק וכשהגענו לתאי ההלבשה ולחנויות הבגדים של הקבוצה – אז הבנתי לראשונה כמה הם מעריצים את התחום – הם פשוט קרנו מאושר. כמו בנות וזמרים מפורסמים". צ'ארלי: "ועכשיו בואו נראה מה אמא למדה מזה - איך קוראים לשחקן הכי מפורסם? (והוא גם עונה עם החבורה ברקע) נכון, הארי קיין, מס' 18. והשחקן הכי גדול שמכרו לריאל מדריד?", רונית צוחקת: "הארי ביל?", צ'ארלי: "קרוב, גארת בייל".

אוכל: רונית: "זה בית עם המון אוכל והמון אמא במטבח. הם אוהבים אוכל מבושל מגיל צעיר, והרבה". נדב: "אנחנו בית שאוהב בשר". שני הגדולים עושים ניסיונות וצ'ארלי מכין מדי פעם ארוחת בוקר, אבל רונית מעידה שהיא המבשלת. 

חיות: צ'ארלי: "במקום אחות בבית - הם היו שמחים יותר לכלב". ערן: "אני דווקא רוצה עוד אח, כדי שלא אהיה הכי קטן". בינתיים הוא מגדל דג ושני אוגרים, כולם זכרים.

תרבות: יוצאים להצגות, צ'ארלי ושני הקטנים מציירים והציורים היפים שלהם מקשטים את קירות הסלון. משחקים שש-בש (גם רונית) ומשחקי קופסה.

שיחות נפש: הקטנים: "לא, לא". צ'ארלי: "יש שיחות משפחתיות, בעיקר סביב שולחן השבת". נדב ועמרי: "מדברים, בינינו וגם עם ההורים, על דברים יותר אישיים או כאלה שמתחבטים בהם". רונית: "אבל זה לא כמו עם בנות". נדב: "יש שיחות עם אבא על פוליטיקה, על המצב הביטחוני".

מי מוריד את הקרש: צ'ארלי: "טוב שיש מספיק שירותים בבית, כך שהבעיה לא אקוטית". רונית: "הם מורידים". הבנים: "ממש לא".

ציטוט: נדב: "אחרי שבועיים בצבא, כייף לחזור לבית חם ומחבק כמו שלנו ולאוכל של אמא שאין לו תחליף".

 

 

משפחת מאירי

הבית שלנו: בית צמוד קרקע ברחוב התבור.

דיירים: צבי, "בין חמישים לשישים", גדל בארה"ב, עו"ד בחברה גדולה, רותי, 50, עובדת סוציאלית, שי, חייל בן 20 תלמיד ישיבת הסדר (עתניאל) ולאחרונה התגייס לגבעתי, דניאל, 18, בוגר ישיבת אמית כפר גנים בפתח תקווה , תלמיד שנה ראשונה בישיבת הסדר בנתיבות, איתי, 16, לומד בישיבת נחלים ויהונתן, 12, לומד בבית הספר אבני החושן ובשנה הבאה ילמד אף הוא בישיבת אמית כפר גנים בפתח תקווה. רותי: "יש לנו שניים כאן ושניים שם". צבי: "אין הבדל משמעותי בין הישיבות ולכן אפשרנו לכל אחד לבחור את המקום שבו הוא רוצה ללמוד".

אופי: שי חובב ספורט, מתעניין בכדורגל ובפילוסופיה. האחים: "הוא בחור חכם". רותי: "לדניאל יש חוש הומור, הוא חברתי מאוד, מתחבר בקלות". דניאל: "אני נחשב לבוגר והאחראי בינינו. גם הבדיחות הן עלי, אז זה בסדר"... רותי: הוא תורם, אידיאליסט". איתי פעיל בבני עקיבא, מתנדב במד"א בשנה האחרונה וחולם להיות רופא: "אני לומד אבל לעת עתה דווקא אמא עשתה למישהי החייאה והצליחה להציל אותה". ניגן בגיטרה ומצלם בקורס לנוער חילוני ודתי בבית הסגול, "אני היפר אקטיבי, ברוך השם". רותי: "איתי אחראי, מוביל חברתי, טמפרמנטי". יהונתן במחוננים ועליו אומרים שבמקום לבדוק בגוגל אפשר פשוט לשאול אותו. רותי: "יהונתן משחק בנבחרת קט-סל באחת הקבוצות של אבי כהן, הנחשב לאגדה בתחום בשוהם". "לקחנו אליפות בשנה שעברה וגם באליפות בתי הספר ניצחנו, אז אנחנו הכי טובים", מציין יהונתן בצניעות.

בני עקיבא: שי היה מדריך חוץ של בני עקיבא בבית עריף, דניאל שיחק טניס וכדורסל וניגן בגיטרה ועל פסנתר, היה חניך ומדריך בבני עקיבא ושימש קומונר של סניף עוז (טרום בני עקיבא, לגילאי א-ג) בשוהם. דניאל: "כולנו מחונכים לערכי התנועה. חוץ מאבא שהוא 'עולה חדש'. למדנו את זה מאמא. עכשיו איתי מדריך ואחרי כן אולי גם יהונתן יהיה". רותי: "אני גדלתי בתנועת עזרא של פועלי אגודת ישראל בתל אביב ואת השירות הלאומי שלי עשיתי בבני עקיבא". 

בית של ארבעה בנים זה: רותי: "אנשים מתפעלים מזה, אבל אין לי למה להשוות". יהונתן: "כשאתה קטן זה בא עם בונוסים, למרות שלפעמים הגדולים נותנים מכות. איתי: "בשנים האחרונות יש פחות". רותי: "אתם מגזימים, אף פעם לא היו פה מי יודע מה מכות". איתי ודניאל צוחקים: "בטח שהיו. כשהיינו יותר מדי זמן עם עצמנו, הלכנו מכות". "צבי: "בעיקר בשבת, אחרי ארוחת צהרים". רותי: "יותר שיחקתם בחרבות ובחיילים".

מוסיקה: בפינת הסלון יש פסנתר ואורגנית. רותי שרה במקהלת "בת שיר" לנשות שוהם. הבנים מנגנים בגיטרה, צבי מנגן במפוחית ולשי מערכת תופים בחדרו. איתי: "החלום של אמא, שיום אחד נעשה ערבי מוסיקה". 

ספירת מלאי: המון כדורים - כדורסל, כדורגל, טניס, פינג-פונג. רותי: "זרקתי היום שניים ויש עוד". איתי: "אצל השכן יש 4,000". אופניים, סקייט-בורדים, מכוניות וחיילים מפלסטיק, רכבות ומכוניות על שלט. המון לגו ו"קפלה" לבנייה. צבי: "יש בבית הרבה ספרים". דניאל: "מבובר ועד פוטר, כולם אצלנו אוהבים לקרוא". וגם מושג שנקרא "מגירת כיפות". רותי: "בבית של בנים מוכרחים מגירה מיוחדת לכך, כי מאבדים המון".

אוכל: רותי: "הרבה. אוכל טוב, לא נשנושים". רותי המבשלת העיקרית אבל גם הבנים מבשלים דברים קלים. דניאל למשל, מומחה לשקשוקות.

שיחות נפש: "כשיש מה, אנחנו מספרים ולא רק ענייני בנות. ההורים מאוד פתוחים אתנו".

ענייני בנים: יהונתן: "יש לנו הרבה קטעים וחוויות של ארבעתנו". רותי: "זה בית שמח ומצחיק, הם מבלים הרבה ביחד". משחקים בכדור דווקא בסלון, חלון נשבר מבעיטות כדור ובעבר היו מלחמות כריות. איתי: "פעם ירדתי מהחלון". רותי: "הם נכנסים הביתה מהחלון, הם עפו מהאופניים, נפלו בבית הספר וחטפו חבלות. לכל אחד יש תפרים איפשהו בראש". צבי: "דניאל רכב עם האופניים על המגלשה, אבל הפוך – מלמטה למעלה ושבר את היד". איתי: "אני יצאתי עם הדבקות". 

סדר: כולם: "חדרים מסודרים? מה השאלה? לא". רותי: "החדר של יהונתן מסודר". יהונתן: "לא ממש, אני זורק הכל הצידה כדי לשחק". 

טיולים: רותי: "טיילנו הרבה בארץ, וגם קצת בחו"ל". דניאל: "אנחנו מוציאים אנרגיה בטיולים– חותרים בקייאקים, משחקים פיינטבול ורוכבים על טרקטורונים. גם אמא". רותי: "נכון, אני נוהגת ומצטרפת למשחקים וזה נחמד לי - לא סתם נתנו לי ארבעה בנים". איתי: "לאבא יש טראומה מהנסיעה הראשונה שלנו לארצות הברית". צבי: "ביקרנו בדיסני-וורלד, כל הילדים מכל העולם עמדו בשקט ובסבלנות בתור, חוץ מהילדים שלנו שקיטרו והשתוללו. כמובן שעשו את כל הדברים המפחידים וגם נעלמו לנו לא פעם".

מי מוריד את הקרש: איתי: "או, זו שאלה!". דניאל: "יש לנו את הריבים שלנו, לאמא יש את השירותים שלה ואני מאמין ששם אבא מוריד את הקרש". רותי: "אני מורידה".

ניקיון: רותי: "אני מזכירה להם מדי פעם גם לנקות מעת לעת". דניאל: "אני עכשיו בישיבה ומגיע הביתה רק אחת לשבועיים-שלושה ונראה לי ממש מיותר לשים מצעים, אני פשוט חושב על אמא – שלא תעבוד קשה מדי". צבי: "כשהמצעים מתחילים ללכת לבד, הם יודעים שרצוי להחליף".

כביסות: רותי: "חולצות ומכנסיים אני מפרידה. בוקסרים  וגרביים – קשה להבדיל . אני נעזרת בילדים".

ספורט: יהונתן : "אמא רואה אתנו כדורסל". צבי: "לקחתי אותם למשחקי  כדורסל של מכבי תל אביב וזה היה פרויקט מיוחד ולא מובן מאליו, רק חיכיתי שזה ייגמר". 

ויכוחים: איתי: "יש ויכוחים פילוסופיים סביב שולחן השבת". דניאל: "ויש גם ויכוחים מי יתקלח ראשון". 

טיפוח: דאודורנטים ובשמים, אבל באיזי. רותי: "שלושת הגדולים כבר שמים לב לבגדים, מתגלחים עם מכונת גילוח ואני וזורמת איתם לגבי מה שהם צריכים. זה לא פחות מורכב מבנות. אומרים שלבנים לא אכפת מה הם לובשים? זה לא נכון". 

אילו היו כאן בנות: רותי: "הם מאוד שונים באופי, בטמפרמנט, אז זה לא כל כך משנה אם היו פה בנות, זה יותר איך כל אחד מהם". איתי: "זה היה מוזר אבל היינו מתרגלים". יהונתן: קשה לחשוב על זה. בנות יותר מתווכחות". דניאל: "בת בטח היתה הנסיכה של הבית. היינו רבים, אבל לא אתה. לא שאנחנו כאלה מתכסחים אבל בכל זאת, בנות זה עדין יותר". רותי: "עוד יהיו כאן בנות – כלות ונכדות. אנחנו אוהבים אותן כבר מעכשיו".

 

 

משפחת בן דהן

הבית שלנו: גרים 12 שנה בשוהם, עברו מבאר יעקב ללוד ומשם לשוהם, לדירה ברחוב המכבים. "הרווחנו מכך שהם ארבעה בנים – אם היתה גם בת בסיפור היה יותר קשה לחלק את החדרים".

דיירים: דוד, עלה ארצה ממדריד, עובד בחברת גדרון, חברת בת של שופרסל שמייצרת ומשווקת בצקים למעדניות השופרסל. מירי, מנהלת חשבונות בחברת התוכנה ONE, גיל, 23, בוגר תיכון שוהם, לשעבר מ"כ בתותחים ובימים אלה מבלה בתאילנד, תומר, 19, לוחם בחטיבת כפיר ובדרך לקורס מ"כים (מירי: "גם דוד היה מ"כ, במשטרה צבאית, זה בגנים"), עידו, 15, בכיתה ט' בחטיבת יהלו"ם וניר, 12, בכיתה ו' בצוקים.

ארבעה בנים זה: מירי ודוד: "כייף גדול". דוד: "בנים זה הרבה אמוציות. הבריתות, בר המצוות והגיוסים – אלה רגעים שמהולים בהם שמחה ועצב, הרבה גאווה וגם דאגה". מירי: "לפעמים אני תוהה מה מדאיג אותי יותר – כשהם בבסיס או כשהם בבית".

שיחות נפש: דוד: "אנחנו יושבים להם על הראש שלא יחליקו עם שטויות, שלא יתפתו לכל מיני סכנות, ואני חושב שהצלחנו איתם. הם ילדים טובים, מנומסים ואחראיים". מירי: "אני שמחה גם שהם יודעים להתנהל בכבוד עם בחורות". 

אופי: גיל, הבכור מתנהג כמו בכור אמיתי, ילד טוב וממושמע, נוח, רגיש ואחראי, ותרן. אמן בנשמתו, הקים את להקת "אינדקס" המקומית, לקח שיעורי גיטרה ושילם עליהם מכספו. "אין פה בנות וחשוב לי שיתוף הפעולה בבית. לכן לימדתי אותם. גיל אמר לי שהמפקד שלו צחק עליו כשהוא ניקה את השירותים, ואני אומרת – זה רק יעשה להם טוב כשיגורו לבד". תומר: "ילד נבון ועצמאי, חרוץ, דעתן ועומד על העקרונות שלו. עידו, השלישי – "ילד רגיש ומיוחד. כשהוא היה קטן נתתי לו המון תשומת לב כי חשתי שהוא זקוק לכך. היום הוא בוגר, יוזם, ועדיין רגיש וטוב לב – הוא הראשון לקנות ספל לעבודה ביום האם עם הכיתוב 'לאמא הכי נפלאה'. דאגתי שהמופנמות והרגישות שלו יעצרו אותו אבל הוא תלמיד מצטיין". ניר, בן הזקונים: "הוא קצת סבל", צוחקת מירי. "קצת התעייפנו. הוא ילד רביעי קלאסי – שורד, נולד גבר, יודע לבקש את תשומת הלב שלו – כשהוא זקוק לחיבוק שלי הוא פשוט מבקש אותו".

ספירת מלאי: חרבות, נשקים, שק של כדורים, מחבטים, פיפות, צעצועים, נינג'ות. דוד: "עד עכשיו אני מתווכח איתם על זה שאי אפשר לשחק כדורגל בבית". בעבר, היו גם משחקים דידקטיים ועדיין היו קפיצות ממיטה למיטה והיאבקויות על השטיח. "היו מכות פה ושם, אבל זה אף פעם לא נגרר יותר מדי. אצל בנים גומרים את זה במכה ועוברים הלאה. אין אמוציות כמו אצל הבנות. היום הם חברים טובים".

צלקות: "מהשתוללויות, היו לא מעט – חתכים, בגבה, במצח – לכל אחד סימני הילדות שלו".

פעילויות: גיל החליף חוגים – ג'ודו, ספורט ומוסיקה ולבסוף בחר במוסיקה. תומר התאמן בג'ודו עד כיתה י"ב וכיום עידו מתאמן באמנויות לחימה - CMA, וניר משחק כדורסל בדור העתיד של מכבי שוהם. 

כדורגל: אוהדי ריאל מדריד, בגלל האבא. במונדיאל הם יושבים מוכנים עם הכיבודים ולא זזים מהספה. מירי: "אצלנו הרבה ימים בשנה הם מונדיאל. כשהם בכדורגל – אני מחפשת מה לעשות. פעם אהבתי, היום נמאס לי".

אוכל: מירי: "אין דיאטות כמו אצל בנות אבל הם בררנים ופחות פתוחים לשינויים קולינאריים. גיל מכין דברים מהראש – הוא מבשל ואני טועמת ומופתעת. הוא אמן גם במטבח. האחרים יגוועו מרעב ולא יאכלו אוכל שהם לא מכירים. הם  יודעים בדיוק מה הם אוהבים, ולכן אני מכינה אוכל פשוט – שניצלים, אורז, ואת הדג של ערב שבת אני צריכה לפצל: תומר אוהב טונה, עידו אוהב נסיכה, גיל אוהב סלמון וניר אוהב בורי וסלמון. אני מעדיפה לעבוד מאשר שלא יאכלו. מתי הם כן אוכלים הכל? כשהם אוכלים מחוץ לבית".

ניקיון: יש תורנויות, אחרי ערב שישי הילדים תופסים פיקוד על הכלים. 

מסורת: "בית מסורתי, שומרים על כשרות, עושים קידוש והולכים להית הכנסת. "הבית מתנהל בצורה חופשית וכל אחד מהבנים יבחר את הדרך שלו".

אילו היו פה בנות: מירי: "לא יודעת להגיד. למרות שאין כאן קוקיות והם לגמרי גברים - הם אוהבים לעשות קניות, יש להם חוש אסתטי מפותח ולעיתים הם תקועים שעות מול המראה או במקלחות, מקפידים להריח טוב או שכל שערה במקום. לפעמים אני מבקשת את דעתם על בגד או על תסרוקת חדשה והם יודעים לחוות דעה". 

סיפורי בנים: מירי: "כשעידו היה בן 4, נסענו בפסח לכותל. סיימנו להתפלל, יצאנו מהכותל לשער יפו. כל אחד חשב שהילד איתו וכשהבנו שהילד איננו – יצאנו מדעתנו מרוב לחץ. רצנו לתחנת המשטרה ופרשים על סוסים יצאו לחפש אחריו". דוד: "לבסוף מצאנו אותו במכולת צדדית, יושב ואוכל ארטיק שקיבל מהחנווני". בפעם אחרת, מירי התקלחה במהירות וכשיצאה, הדלת היתה פתוחה, עידו היה בן שנה וחצי, הניח שרפרף ליד הדלת, פתח את המנעול ויצא לרחוב עם טיטול. "הוא הגיע לבית הספר, וטייל להנאתו".

ציטוט: מירי: "רצינו מאוד גם בנות. ניסינו שוב ובהריון הרביעי חטפתי הלם קל. אמרתי 'עוד בן?' אבל התעשתתי והתאהבתי. רצינו גם לנסות את החמישי – אולי תבוא הבת, אבל ויתרנו. יהיו לנו כלות ונכדות".