יעל בוטון בת עשרים וחמש וחצי, היא "היידי" בהצגת הילדים המצליחה  בוגרת מגמת התיאטרון בתיכון שוהם עושה צעדים ראשונים בתיאטראות ברחבי הארץ, לומדת לשחרר ולהרגיש וחולמת בצעדים קטנים על תפקידים של מלכת הלבבות ועל כתיבת תסריטים משלה

מאת: שרון חן

יצאתם בחנוכה לבלות עם הילדים בין שלל ההצגות והמופעים? אם הצלחתם להשיג כרטיסים ל"היידי", אחת הצגות המומלצות והמקסימות, המועמדת להצגת השנה, הרווחתם כפול: גם את ההצגה עצמה וגם את הופעתה של יעל בוטון, תושבת שוהם, המגלמת את היידי בקסם וכישרון רב.

בימים אלה סיימה בוטון את לימודיה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין והיומן שלה כבר מלא בהצגות. לאורך חנוכה היתה עמוסה לעייפה עם "היידי", המוצגת בשיתוף המדיטק בחולון והסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מלבד היידי היא שחקנית מחליפה ב"טרטיף" וב"שבטים" של בית לסין ומשתתפת גם ב"טופל'ה טוטוריטו", הצגה ותיקה נוספת שחודשה לאחרונה בתיאטרון אורנה פורת לילדים.

בוטון, 25 וחצי, נולדה בירושלים וגדלה בשוהם מגיל שש. היא האחות הבכורה במשפחתם של נויה ומוטי ואחות לאורי החייל, תמר החיילת הטריה ונעמה בת ה-11 וחצי. המשחק, היא נזכרת, היה שם תמיד. לאורך גיל הנעורים לקחה חלק בסטודיו של יוג'ין נכט וגם את לימודיה בתיכון שוהם סיימה במגמת תיאטרון.

בצבא עשתה קורס חינוך והעבירה סדרות חינוך לטירונים. לאחר השירות ויתרה על הטיול הגדול לחו"ל. "הרגשתי שזה סוג של בזבוז זמן, לא היתה לי סבלנות להתחיל וללמוד כבר". אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד. "חלמתי ללמוד בסמינר הקיבוצים. ניגשתי לאודישנים ועוד שכנעתי את החבר שלי דאז, להיבחן בעצמו כדי שלא ייסע להודו. הוא בכלל לא חשב על משחק אבל אמרתי לו' מה אכפת לך, אתה תיבחן ואני אלמד שם, תבוא בשביל הכיף'".

ומה קרה?

"חטאתי את חטא ההיבריס, חטא הגאווה", היא מחייכת. "הוא התקבל בדקה שהוא סיים את האודישן ואותי משכו שלושה שבועות ולבסוף, כשהתקשרתי חסרת סבלנות, הודיעו לי שלא התקבלתי. ההלם היה כפול. האגו חטף מכה אנושה אבל הכל קרה לטובה. הגעתי לבית הספר של יורם לוינשטיין ואני מאושרת שכך התגלגלו הדברים בסופו של דבר".

בית הספר למשחק ממוקם בלב ליבה של שכונת התקווה. הימצאותו שם הפכה אותו לחלק אינטגרלי מהשכונה, ותלמידי הסטודיו, לוקחים חלק בעשייה החברתית ומפעילים מדי שנה את התיאטרון הקהילתי, הנחשב לפרויקט מוצלח לכל הגילאים.

ספרי על הסטודיו.

"זהו בית מאוד מיוחד, שממוקם בתוך שוק הבשר בתקווה. הלימודים נעשים בכיתות כשכל כיתה מונה בערך 25 איש. הלימודים אינטנסיביים מאוד, כמעט בלתי אפשריים. זה כמו להיכנס לסופת טורנדו ולצאת ממנה אחרי שלוש שנים. זה סיר לחץ מרתק שמתחמם בסביבת עבודה תחרותית. זה כמו שיש תחרות בלתי פוסקת על ליבם של הצופים. ויש גם את יורם לוינשטיין, שהוא איש מבריק מצד אחד אבל גם מאוד משפחתי ואת לילך סגל, המנהלת האמנותית שלנו, שביחד מאפשרים את כל התזזיתיות הזו".

כמו בכל תחום.

"נכון", מסכימה בוטון, "אלא שהתנאים הבסיסים לא פשוטים – יש כל הזמן אקשן, צורך ביצירתיות, יש תמיד משהו לא לגמריי נינוח שמחזיק אותך במתח, להצליח, לייצר משהו טוב יותר. ובתוך כל זה, עושים תיאטרון".

תראו את צ'אפלין

בוטון, מטר וחצי של אנרגיות, כהת שיער ויפה, מזכירה מאוד את השחקניות הספרדיות של אלמודובר. היא ורבאלית מאוד, מדברת עברית יפה וכשהיא בהצגה, קשה להתעלם מהנוכחות שלה. 

את היידי, כוכבת ספר הילדים הוותיק הוצע לה לגלם לאחר שהציגה בקומדיה בלשית "המשחק מתחיל" וב"אמה ויגואר". בהצגה היא משחקת עם חבריה לסטודיו ועם שלושה שחקנים בוגרים. "ראיתי את הסרט עם שירלי טמפל, שנפטרה כשהתחלנו את החזרות וקראתי את הספר".

מה מחדשת ההצגה?

"אני לא חושבת שזה נעשה על מנת לחדש, הדיאלוגים כתובים נפלא וזה פשוט סיפור מקסים על חברות. כשאני חוזרת הביתה בסיום הצגה, אני נשארת עם שאריות מילדה שרואה את החיים באור נקי. אני לומדת ממנה לא מעט".

איך ההרגשה להופיע מול קהל צעיר?

"שונה. ילדים הם עם אמיתי מאוד. כשהם אוהבים את מרגישה את זה מיד. זה מאוד מספק". 

אוהבת להופיע?

"מאוד. אני בהתרגשויות מטורפות לפני כל הופעה. בפעם הראשונה על הבמה בלעתי בקבוק רסקיו. כל כך התרגשתי עד שבשלב מסוים הגעתי למצב של ניתוק טוטאלי". 

איזה סוג של שחקנית את?

"אני מתבססת על טכניקה. עיקר העבודה שלי עם עצמי היא להרפות וכשאני שולטת בטכניקה ומצליחה להרפות - אז אני מצליחה גם לעוף", היא מחייכת. "עבדתי פעם עם מורה על אודישן והוא לימד אותי איך לבכות. הסברתי לו שאני לא יכולה לבכות ככה סתם והוא אמר 'מה הבעיה?', הסיר את המשקפיים, התייפח, בכה ממש ואז, בבת אחת סיים, אמר – 'אוקי? הבנת? עכשיו תורך'. זה היה מדהים. כמו בסצנת האורגזמה במסעדה ב'כשהארי פגש את סאלי' וזה היה גם מקסים, כי זה כמו חקר של המין האנושי".

אז היום את כבר יותר עפה?

"אני עובדת על זה. קרן, דודה שלי, סיפרה לי שכשצ'ארלי צ'אפלין זכה בפרס מפעל חיים, הוא הגיע חמישה ימים לפני הטקס לאולם בו הוא אמור להתקיים, וכך מדי ערב, הגיע שוב ושוב, עם הלימוזינה והחליפה, נכנס לאולם, ישב במקום המיועד לו, עלה לבמה וקרא את הנאום שלו. גם בערב הטקס הוא נהג בדיוק באותו אופן. כשנשאל מדוע עשה את אותו דבר במשך חמישה ערבים רצופים, אמר 'רק כשאני יודע בדיוק את הצעדים שלי - רק אז אני פנוי להרגיש".

הדודה קרן המדוברת היא קרן מרגלית, בתו של העיתונאי דן מרגלית, במאית ותסריטאית טלוויזיה ויוצרת הסדרה "פלפלים צהובים". "קרן ואני מאוד קרובות ואני אוהבת אותה. היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני מעריצה את מי שהיא ואת היכולות המקצועיות שלה".

אין מצב שתשתלבי בעונה הבאה?

"אני לא נעזרת בה כי זו קרן. אם זה יקרה, זה יקרה. המשפחה שלי לימדה אותי שהמהלך הבריא ביותר הוא שכל אחד יעשה את הדרך שלו לבד ואז תהיה לו תחושה שמה שהוא השיג הוא שלו. אני מאוד גאה בעצמי שהדברים שעשיתי עד היום הם שלי ושלאט לאט אני בונה את האני שלי". 

הנקודה הספרדית

בשנה ב' החלה להדריך בני נוער בתיאטרון הקהילתי בבית הספר למשחק. "עבדתי עם קבוצת נערות מדהימות, בנות 18-19, שרובן החלו לשחק כשהיו בנות 8-9, כלומר – הן היו מלכתחילה יותר ותיקות ממני על הבמה. חלק מהן כבר חיילות ועדיין ממשיכות להגיע לסטודיו. הן שחקניות נהדרות, אחת מהן מצטלמת כיום לסדרת טלוויזיה".

בסוף השנה כתבה עם בת כיתתה ושותפתה להדרכה, אביב כרמי, את "סיפורי קציצות", הצגה שזכתה בפרס הראשון ב"פסטיבל סתיו תיאטרוני" וזיכתה את הנערות בנסיעה לגירונה, ספרד, לפסטיבל תיאטרון בינלאומי. ההצגה מספרת על אב ושלושת בנותיו, המנהלים עסק לשיפוץ גופות, על צעירה שביקשה להחזיר את סבתה מעולם המתים ועל התובנות שעמן שבה מהעולם הבא.

"חשבנו איך להציג את הסיפור, אולי באנגלית, אבל הבנות התעקשו ללמוד את הטקסט בספרדית וכך הציגו על הבמה. ישבתי בקהל וראיתי בהתפעמות איך הן מעלות את זה. לא הבנתי מילה ממה שהן אמרו, אבל לפי תגובות הקהל, הן היו פשוט נפלאות – לא נתנו להן לרדת מהבמה. אני חושבת שהנסיעה הזו היתה נקודת השיא בלימודים שלי".

מה הלאה? חושבת לעשות קולנוע? מופעים מיוחדים?

"ברור. ישראלי ולא ישראלי. 'אפס ביחסי אנוש' הוא חלום בעיני. ראיתי את אנסמבל 'ציפורל'ה והוקסמתי מהיכולת של השחקנים ליהנות על הבמה עד שהם פשוט קונים אותך. אבל אני מפחדת לחשוב כל כך רחוק. מתחשק לי לשחק וגם לכתוב, יש לי רעיונות ואני מקווה שיום אחד הם ייצאו לאור. זה עוד רחוק, הדרך שלי רק החלה".

הבמאי המועדף עליה הוא טים ברטון, בעלה בנפרד של השחקנית הלנה בונהם-קרטר והיוצר של להיטים כ"צ'ארלי בממלכת השוקולד" ו"המספריים של אדוארד" והיא אוהבת גם את הטקסטים של התסריטאי והסופר זוכה פרס פוליצר, דיוויד מאמט ("הבלתי משוחדים", "הדוור מצלצל פעמיים").

איך מגיבים ההורים?

"התברכתי בהורים מדליקים. הם אמרו לי שאם אלך בדרך שאני אוהבת הדברים יסתדרו מעצמם וכך זה קורה".

מהו התפקיד שאת הכי רוצה לעשות?

"לגלם מלכה כמו מרי סטיוארט, מלכת הלבבות. משהו כמו התפקידים שעשתה קייט בלאנשט בסרטים על אליזבט. אבל יש המון תפקידים, שייקספיר כתב תפקידים מדהימים".

היו רגעים מלחיצים על הבמה?

"לא רק על הבמה... הוקפצתי להחליף שחקנית בהצגה 'שבטים'. תוך שלושה ימים הייתי צריכה ללמוד את התפקיד. הייתי בהלם מוחלט. בחמישי עוד יצאתי עם חברים להצגה ולארוחת ערב וכשאחד מהם שמע שבראשון בערב אני על הבמה עם הצגה חדשה הוא היה מזועזע ואמר לי 'עופי הביתה, ללמוד את הטקסט'!. הלכתי הביתה, קמתי בשישי בבוקר והתחלתי לחשב את קיצי לאחור. ביטלתי את כל האירועים בסופ"ש ונכנסתי למבצע צבאי. בראשון בערב עליתי לבמה עם אוזנייה ולחששו לי את הטקסט – למרות שהכל עבר חלק ובדיעבד לא הייתי זקוקה לכך. זה היה הדבר המפחיד ביותר שחוויתי מימי. באתי מאוד מוכנה אבל אחרי כן הייתי מותשת. העיניים שלי היו פקוחות לרווחה ושמעתי קולות. אמרתי לחבר שלי שההרגשה שלי היא שהכל אפשרי חוץ מלעוף".

הוליווד?

"האינטואיציה שלי היא לעמוד מהצד ולהגיד – 'היא חושבת קצת רחוק בשביל המטר וחצי שלה", היא צוחקת. 

את לא מטר וחצי.

"נו, אז 1,53".

את רואה? העיקר, נהנית?

"בטירוף, הלוואי שימשיך ככה", היא מרימה עיניים לשמיים ואומרת: "שמעת?" 