הראל כהן, לוחם בסיירת חרוב, נפצע קשה בג'נין, חזר ללכת, לדבר ולנגן. כך נראה סיוט החיים של הורים לחייל פצוע

בשש וחצי בבוקר יום שבת ה-21 לספטמבר 24, פילח צלצול הטלפון את שנתה של קרן כהן בשוהם. "על הקו היה מישהו שהציג את עצמו שהציג את עצמו מאגף נפגעים בצה"ל. שאל אם אני אמא של הראל.  יותר מזה לא היה צריך להגיד לי כלום כלום. אימה אחזה בי. 'אני רוצה להודיע לך שהראל נפצע קשה. תפתחי בבקשה את הדלת. מחכים לך קציני נפגעים. פתחתי. מחוץ לדלת עמדו שני קצינים. גם הם הודיעו לי על פציעה קשה. מעבר לכך הם לא ידעו להוסיף לנו שום מידע. הערתי בצעקות את בעלי, יזהר.  הם ביקשו שנתארגן ונצא לדרך במהירות. למטה כבר חיכה לנו רכב עם נהג מילואים חובש כיפה. הבנתי שאם זה לא חירום לא היו מוציאים אותו בשבת להסעה הזו. אחרי נסיעה שנדמתה כנצח הגענו לרמב"ם בשמונה רבע. במהלך הנסיעה עוד דיברו איתנו מרמב"ם, אמרו משהו על המחלקה ואנחנו נאחזנו ברמז הזה כדי להבין שאם הוא יעבור למחלקה, סימן שלא קרה הנורא מכל. בכניסה למיון כבר חיכו לנו כמה קצינים ויחד רצנו איתם לכיוון חדרי הניתוח. הסבירו שהראל, צלף בסיירת חרוב, נפצע במהלך פשיטה של הסיירת על בתי מבוקשים בעיר ג'נין. לצידו היה חובש שיצא לקורס חובשים מיד אחרי המסלול. הראל, צלף במקצועו, טיפס יחד עם הכוח בגרם מדרגות. כשהיו בקומה השניה נפתחה לעברם לפתע אש כבדה. אחד הכדורים התנפץ על דלת ברזל שהייתה מימין לו ורסיסי הכדור חדרו למוח שלו. הוא אמר 'נפגעתי' ומפקד הסיירת שהיה אחריו בכוח גם הבחין ברסיס הנעוץ במצחו. מיד הוא הבין שמדובר בפגיעת ראש.

החלטה קריטית

הראל חולץ לאחור במערכת חילוץ 'דוד' בסיוע של כוח פושט נוסף. המסוק חילוץ המתין לו במרחק מסוים והוא כבר היה תחת מורפיום. בדקות הראשונות הוא עוד היה ער, ועד שהגיעו למסוק כבר איבד הכרה. מפקד הסיירת שהבין את אופי הפציעה, הורה לטייסים לסטות מנוהל הפינוי לבית החולים העמק הקרוב ביותר, אלא להמשיך בטיסה של 20 דקות לרמב"ם המתמחה בפגיעות ראש. בדיעבד ההחלטה הזו היתה קריטית להצלתו.  שעה שלמה כבר חלפה מהפציעה ועד לנחיתה ברמב"ם בחמש לפנות בוקר כשהמצב הולך ומתדרדר. במנחת המסוקים נדם ליבו של הראל כתוצאה מקריש דם במוח  שגרם לקריסת מערכות כללית. בפתח המסוק הוא קיבל שלוש מכות חשמל שהשיבו אותו לחיים. ימים ספורים אחר כך, הסביר אחד הרופאים לאביו, יזהר, שתהה אם אי פעם יוכל לחזור ולשוחח עם בנו השרוי בתרדמת עמוקה. 'אצל לוחמים צעירים וחזקים בגיל הזה', אמר הרופא,  'אני מכיר מצבים שהלב יכול לחזור לעצמו אפילו אחרי שלוש פעולות החייאה'.

כוננות מוגברת

21 לדצמבר היה היום שקדם לפלישה הרגלית של צה"ל ללבנון. ברמב"ם, בית החולים הקדמי של ישראל, ההיערכות לפלישה היו בעיצומן לקליטה של נפגעים. המחלקות תוגברו ובכירי הרופאים כבר נכחו בבית החולים בצפייה לבאות. זה היה ההסבר לנוכחותם  באותה שעת בוקר מוקדמת של שלושה מבכירי הרופאים בישראל, כל אחד מדיסיפלינה אחרת. "שלושתם נטלו חלק בניתוח של הראל והצילו את החיים שלו" אומר יזהר. "הבנו שהראל נפגע במוח הקטן, זה שאחראי לשיווי משקל, קואורדינציה ודיבור. בימים הבאים הוא היה במצב לא יציב בגלל הלב, כשהוא מורדם ומונשם. רק כעבור עשרה ימים, בראש השנה, הוא פקח את עיניו". 

קרן: "בבית החולים היו מאושפזים רק  שלושה חיילים והרגשנו שכולם ממוקדים רק בו. קיבלנו מעטפת מטורפת ואנחנו מודים לאגף נפגעים של משרד הביטחון ולר"ם 2 וכמובן לכל הצוות ברמב"ם. הגענו לרמב"ם בלי שום ציוד והם דאגו לנו לכל.  מתחתונים ועד אוכל ולינה. לא עזבו אותנו לרגע. קיבלנו מהם הרבה בטחון.

היינו צריכים להודיע לסבים והסבתות, ההורים שלנו. יש לי ילדה בת 13 והאמצעי בן 19.  הם לא ידעו. ההורים שלי ההורים הגיעו מהוד השרון לשוהם כדי לבשר לילדה שאחיה נפצע ואני התקשרתי לבן האמצעי. הם הגיעו לרמב"ם. למחרת הפציעה, עם תחילת הפלישה, פיקוד העורף הורה על הורדת בית החולים לחניון. את הראל הוריד צוות גדול כשהוא מחוסר הכרה ומחובר לצינורות ומכשירים. היה חשש שחלק מהצינורות יתנתקו. החניון שימש קודם לכן למכוניות. זה מקום לא סטרילי, ללא מחיצות ופרגודים וללא פרטיות. חיילים מונשמים לצד  יולדות, הכל ביחד בלי שום הפרדה.

 פקח את עיניו

בראש השנה, עשרה ימים לאחר שנפצע הראל  פקח בפעם הראשונה את עיניו. מאד חששנו שזה כבר לא יקרה. בתל-השומר הקימו מחלקה מיוחדת עבור חיילים שאינם מקיצים מהתרדמת. ההתעוררות מאד שימחה אותנו והפיחה תקווה גדולה. בהתחלה לא היה ברור אם הוא רואה ומבין אותנו. תקשרנו איתו באמצעות לוח אותיות. בהמשך כבר הפכנו להיות וותיקים ואנחנו עצמנו תמכנו במשפחות הפצועים החדשים שהגיעו. בילינו את כל הימים יחד, מיטה ליד מיטה הפצועים והמשפחות. בהמשך גם עברנו יחד לשיקום בבית לוינשטיין. לעומרי התחילה דליפה של נוזל מוחי והוא נאלץ לעבור ניתוח נוסף. לקחו ריקמה מהרגל שלו כדי לסגור את הפציעה בראש".

אחרי חמישה שבועות ברמב"ם הראל עבר לבית לווינשטיין כשהוא במשקל 40 קילו, אחרי שאיבד מאסת שריר של 30 קילו. הוא נפגע ביכולת הדיבור והיה צריך ללמוד לדבר מהתחלה. הוא נפגע ביכולת הדיבור ובבליעה בגלל אבדן בהפרדה בין קנה לוושט ונפגע גם בצד ימין של הגוף ביד וברגל. התקבלנו למחלקת חבלות מוח והשיקום כלל פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק שזו בעצם מוטוריקה עדינה וקלינאות תקשורת 

השיקום התחיל עם כסא גלגלים ומשם הוא עבר להליכון,  לקביים ואחר כך לקב אחד. באוקטובר הוא יצא בפעם הראשונה הביתה לסוף שבוע. הוא כבר התקלח לבד היה בשירותים. היום הראל חי  בבית כמו חייל משוחרר. עושה הרבה  ספורט. חשוב לו להיות עם אנשים לא פצועים. הדיבור שלו עדיין כבד ויש לו צלקת בגרון. אפשר לזהות שהוא בולע מילים. הוא עשה טסט על סימולטור נהיגה ולאחריו החזירו לו רישיון הנהיגה ואנחנו מאפשרים לו לנהוג לבד. לפני הפציעה הוא ניגן בגיטרה והיום הוא בסיסט בלהקה של פצועי מלחמה. הם הולכים לנגן פני חיילים פצועים. זה משהו שנותן לו אופק להתעסקות במוסיקה. מצד שני לקבל תעודת נכה צה"ל זה לא דבר שלא משמח ולא משהו שהוא היה רוצה.

מה עם יתר בני המשפחה?

"בין אם זה לרמב"ם או ללוינשטיין", אומרת קרן, "בכל יום יצאנו מהבית בשמונה בבוקר וחזרנו בתשע בערב, ככה במשך חודשים. הילדה שלנו היתה במשך שנה שלמה לבד בבית. הבן השני כבר הגיע לגיל גיוס והתאפשר לו לבחור במה שהוא רוצה. הוא העדיף שירות משמעותי בחיל הגנת גבולות. הצבא עושה לו טוב".

"שנינו למעשה עזבנו את העבודות, אני כמורה בתיכון שוהם ויזהר כסמנכ"ל בחברת לוגיסטיקר. היינו מסורים לשיקום ולא השארנו אותו לרגע לבד. גם היום  לא פשוט לנו. לא רחוק מאתנו  גר עמית בונצל ז"ל  וחלל נוסף משוהם, רועי פרי, למד עם הראל בחטיבת יהלו"ם. זו היתה תקופה מאד מלחיצה ולא היה לנו בכלל זמן להתפנות לרגשות שלנו. רק עכשיו, שנה וקצת אחרי, התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אחרי חוויה כל כך טראומטית אנחנו עדין מצולקים. יזהר ואני גם  נסענו לחו"ל בפעם הראשונה כדי להחזיר לעצמנו קצת אוויר והשארנו את הראל בבית עם אחותו".