שהם פלוס - גיליון 250

גבהים, שהעניק לנו הערכה לגבי מה מצפה לנו מבחינת הפרשי גובה ואיפה נקודות מים ופיד זון. מדובר בנקודות שבהן חיכו לנו מתנדבים עם אוכל ושתיה, עם ג'לים, בננות ובייגלה וכל מה שמתעכל מהר, שפכו עלינו מים אם רצינו וביצעו טיפולים מינימאליים לאופניים בעת הצורך. זו היתה אחת החוויות הנעימות של התחרות - גם כשהגענו בין האחרונים, התנפלו עלינו בחדווה, כאילו אנחנו הדבר הכי חשוב שקרה להם באותו יום ואפילו שיקרו בחינניות - שיש עוד מלא רוכבים אחרינו. בסוף היום, המרנו את כרטיס הגבהים בחצי ליטר בירה, התרווחנו במלון שבקיבוץ, והתרגענו". עלו דרגה גם בקיבוץ, מספרים השניים, האירוח והארגון היו למופת. "היו לצד הבריכה, שלוש אמבטיות עם מי קרח שהיו מיועדות לטפל במכות או בשרירים מתוחים שצברנו במשך היום. היה דוכן אספרסו והיו ארוחות צהרים וערב טובות. מדי ערב חולקו מדליות למנצחי אותו יום ובסיכום התחרות חולקו מדליות למסיימים. היה מינגלינג נחמד, ובתשע בערב, כבר לא היה עם מי לדבר - כולנו צנחנו ונרדמנו". מאוד מעייף. "כן, אבל שווה. ביום הרביעי, חיכו לנו בסיום המסלול דפנה, אשתו של אייל ומיכל, אשתי, וקידמו אותנו בקריאות כיפאק היי. הייתי בטוח שאירדם אבל האופוריה לא אפשרה לי", אומר ברק. "במשך שבוע לא הצלחתי לישון כי האדרנלין השתולל בגוף. הייתי בהיי אדיר, ישנתי שלושה ימים עם המדליה". נתקלתם במסלול בבעיות טכניות? ק"מ בתוך נחל כזיב, נקרעה אצלי שרשרת 70 "כן, ביום השני, אחרי האופניים", מספר אייל. "ניסינו לתקן אותה אבל ללא הצלחה, כי גם המעביר האחורי היה עקום. לא היתה ברירה - ניצלנו את העובדה שחלק מהשטח בירידה, הפכנו את האופניים לקורקינט ללא שרשרת ובחלק מהדרך רצתי וברק רכב. בסוף, פינו אותי עם האופניים וברק סיים את המסלול. כשהסברנו על כך לשופטים של איגוד האופניים, הם קבעו שאנחנו יכולים להמשיך הלאה בתחרות. לא היינו מתחרי פודיום, רק חובבנים, אז עשו לנו ג'סטה". היו כאלה שנפצעו? פרשו באמצע? "ראיתי שניים שפונו מהשטח על ידי מד"א בגלל נפילות. לא הכרתי אותם ואין לי מושג מה שלומם", אומר ברק. "לא ראינו אנשים שפרשו באמצע. זו לא תחרות שנשברים בה באמצע. אנשים התאמנו לקראתה והתנאים מאפשרים להתאושש בסוף היום לקראתהיום הבא. יש לעומתהתחרויות 'סלף ספורטד', שבהן הרוכב סוחב את הציוד וישן בשטח - והן אחרות לגמריי. בתחרויות כאלה כמו זו שמתחילה במג'דל שאמס ומסתיימות .10-20% באילת, בדרכים מורכבות וארוכות, אחוז המסיימים עומד על בתחרות שבה השתתפנו, מי שהתאמן היטב, סיים כל אחד מהימים". אתם מרגישים שאתם בכושר טוב יותר היום? "כן, בהחלט, עלינו דרגה ברמת הכושר", אומר ברק. "כיום, אני מסוגל שעות ברצף. למדנו את זה. במהלך 10-11 מנטאלית ופיזיולוגית, לרכוב האימונים לא היינו בטוחים אם יש הפסקת צהרים כמו רכיבה של חברים בשטח. אייל שלח מייל למארגנים ושאלנו האם בהפסקת צהרים השעון 100 נעצר. אמרו לנו שלא, כי אין הפסקת צהרים. למדנו אם כן לרכוב דקות. כיום, אני מעדיף את זה ככה, כי 5 ק"מ עם הפסקות מים של ברכיבות עם עצירות מרובות הגוף מתקרר וקשה לשוב לרכיבה". איפה ההליקופטר? מה הלאה? "זה כמו לשאול מישהו בליגת המבוגרים של שוהם אם הוא רוצה לשחק במונדיאל", הם צוחקים, "אבל נראה. קבוצת הגיל שלנו נספרה בתחרות וכינו אותנו 'גראנד 100 ביחד. כלומר - הגיל המשותף שלנו היה מעל מאסטרס'. זה פוליטיקלי קורקט ל'למה הם לובשים בגדי רכיבה ולא תכריכים'". ההומור של השניים לא הסתכם בכך, אגב. לפני התחרות, כשהבינו שחלק מהחוקים הם גם להתלבש זהה, הזמינו לעצמם ארבעה סטים של חולצות רכיבה זהות ויוצאות דופן בתחרות - האחת חולצת רכיבה עם פפיון המעוצבת כחלק הקדמי של טוקסידו, השניה עם דיוקנו של אוסקר מהחבובות, החולצה השלישית נראתה כמו חולצות הפלאנל המשובצות של הסבנטיז ועל הרביעית היו נוסחאות כימיות. ואנקדוטה נוספת: ברק, באופן דיי מעניין, חובב רכיבה וגם עישון. בסוף היום, כשכולם נתנו עינם בכוס הבירה, הוא שלף גם סיגריה. "זה קצת אוקסימורון, אז מה?". מלבד זאת, הוא נועל סנדלי רכיבה ולא נעליים, מטעמי נוחות. שורת סיכום? "זו היתה חוויה מדהימה", הם אומרים. חשבתם ככה גם בזמן התחרות? "לא תמיד", ברק צוחק. "היו רגעים שייללתי, סבלתי ושאלתי את עצמי מה עבר לי בראש כשנרשמנו ומה הסיכוי שמסוק יעבור ממעל וייקח אותי אתו. אחרי כל יום - התחושה כבר משתנה והסבל הופך להישגיות ולאושר. לפני האופניים לא הייתי ספורטאי. אז לא רק מצאתי את הספורט שלי, ■ אלא חוויתי את אחת התחרויות המאתגרות וזו בהחלט גאווה גדולה"  אתגרים ברכיבה. בסוף כל יום, תחושת הסבל השתנתה ל"היי" אדיר העיקר ההומור. אייל וברק עם "חולצת אוסקר" 20 250 גליון | 2019 אוקטובר