שהם פלוס - גיליון 254

עשיתי סדנת קואוצ'ינג וסיפרתי על עצמי בגוף שלישי, כאילו שהדודה של לילי מדברת עליה. משם, יצאו דברים נפלאים שריגשו אותי ושלא ידעתי שאני חושבת על עצמי". היא החלה להתחבר לעבר שלה, לאותה ילדות מורכבת והוציאה לאור ספר שהוקדש למערכת היחסים עם אביה, שלום. הספר, "בת החייט" שיצא בהוצאה עצמית (וניתן עדיין להשיגו אצלה), מקסים ומעניין ומעוטר בכישרון באיוריו של ניר ויינגרטן, שהוא במקרה גם אחיו של חתנה. בספר, מופיעה דמותה של לאה, הגננת של לילי, דמות אמיתית עם שיער בהיר ולב רחב במיוחד, שאותה היא זוכרת באהבה. הספר היה רק קצה היצירה שהחלה לנבוע מתוכה. היא החלה לפרסם שירים, טקסטים, חלקם למגירה וחלקם פרסמה בפייסבוק וזכתה לתגובות מרגשות מקוראיה. הצורך שלה בפרסום הסיפור האישי שלה, הלך ותפס תאוצה. "אספתי את מחברות הלימוד שכתבתי אצל אנשי הרוח והמטפלים, עיבדתי משם קטעים והתחלתי לכתוב. המחשבה על מופע בסלון, ריתקה אותי. בהמשך, גייסתי למשימה את הדר, הבת שלי, בוגרת מגמת תיאטרון בתיכון שוהם, שיעצה לי לכתוב את הדברים כרונולוגית ו'להתבגר תוך כדי מופע'. הדר עברה על הכתוב, העירה והאירה. כששמעתי לראשונה את משפט הפתיחה - 'אבי היה חייט חירש ואמי היתה תופרת', זה גרם לי לשמוע אותי מקבלת את עצמי, אומרת בקול רם דברים שהתביישתי בהם שנים. היום אני יודעת, שמה שעברתי בילדתי מדויק לי אבל אז לא הבנתי". בעקבות המופע היא חווה מפגשים עם אנשים שלא ראתה שנים – חברים מבית הספר, מהצבא, והמפגשים גורמים לה שלווה ושלמות. "המפגשים כיום, עם החברים מהעבר מבהירים לי לראשונה, שההורים שלי היו מצחיקים, טובי לב, שראו את טוב הלב שלהם ואת אהבתם לעצמם ולנו. זה מעניק הרבה ביטחון". רבים מוחים דמעה במהלך המופע - איך את מסבירה את זה? "המופע מעורר הזדהות, שהרי אין אדם שלא סוחב אחריו משהו מהילדות, לא רק חירשות של ההורים. אנשים מספרים לי שזה עורר אצלם דברים שהיו חבויים בהם שנים. מעניין שגם גם בני נוער מבקשים ממני להעלות את המופע בתיכון, כדי שגם הנערים יוכלו להבין את הקשר עם ההורים בתקופה שבה הם מתנתקים ומורדים". אמא שלך כבר ראתה את המופע? "עדיין לא, קשה לה בריאותית, אבל היא תראה אותו בקרוב ואני כבר נרגשת מהמחשבה". השקט שאחרי כיום היא חלק מארגון מורי היוגה בארץ ומחלקת את זמנה בין המופע, לקבוצות היוגה והסדנאות שהיא עורכת עם תלמידיה בטבע. "שוהם הוא מקום שבו אני מגשימה את ייעודי. הקשר עם החוץ והטבע חשוב לי ואני מלמדת את התלמידים בכל הגילאים - ילדים, נשים, גימלאים, לפתוח את הלב, להריח את הריחות, ליהנות מהשקט". ניכר שיש הרבה יותר קבלה של החירשות כיום - את מרגישה את זה? "בהחלט. יש כיום 'תרבות חירשית' שלמה בכל העולם. תרבות שיש בה הרבה גאווה. בלשנים חוקרים את שפת הסימנים, הילדים בבית הספר זוכים להכרה ולסיוע של מתרגמים, התקשורת עוסקת בכך באהדה וילדים חירשים הם בסדר גמור. יש קבוצות פייסבוק של חירשים, באוניברסיטת 'גלודט' בוושינגטון, כל המרצים והסטודנטים הלומדים בה חירשים ויש סרטים והצגות שעוסקים בחירשות. בעבר חירשות היתה עניין קשה, מכביד ומסובך. היום זה כבר ממש לא כך". לפני לידת בנותייך, חששת שהן יהיו חירשות? "במידה מסוימת, כן. כשהבנות נולדו הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק את התגובות שלהן לקול. מאוד שמחתי כשהבנתי שהן שומעות. לא הייתי שמחה לו היה נולד לי ילד חירש, כי אני מכירה את הקשיים וזוכרת את המקום הקשה שבו גדלתי. מבחינתי, לגדל ילד חירש היה לחזור לאותו שיעור ולעבודה הקשה של פעם". חידדת את חושי השמיעה שלך? "אני שומעת את סביבתי בצורה חדה יותר משומעים אחרים, כי התרגלתי לכך. כשאני צועדת אני לא מתחברת לאוזניות, כדי שלא יקרה שאפספס צליל או מישהו שקורא לי. מצד שני, נשאר אצלי הצורך להשקיט רעשים, כי אצלנו בבית, הכל היה בתדרים גבוהים. הצלצולים, המוסיקה, הדיבור. כשהבנות שלי שומעות מוסיקה בבית או כשבעלי שומע שירים במהלך נסיעה ברכב, אני מבקשת מהם להנמיך את הווליום. לאורך שנים זה הפריע לי אבל כחלק מהשינוי שעברתי, למדתי להתמודד גם עם זה וכיום אני נהנית ממוסיקה, גם אם היא לא בטונים מאוד חלשים". הוריך השתמשו בעזרים שונים בבית? "כן - בבית של אמא שלי יש טלפון קווי, שמדליק אורות בבית כשהוא מצלצל, וכך גם כשמישהו מצלצל בדלת הכניסה. זה צליל חזק מאוד ומבהיל אותי מילדות. שמתי לב שלאורך השנים יש דברים מעולם החירשים שמפריעים לי כאדם שומע. למשל הרעש, למשל הנגיעה בכתף בשיחה". מה זה אומר? "כשחירשים מבקשים להסב את תשומת הלב הם נוגעים אחד לשני ביד, בכתף. הם רגילים לזה אבל כשהתבגרתי, מרדתי בזה. הטפיחות האלה מעצבנות, הן חסרות סבלנות כאלה, נו, נו, תעני. כשגדלתי, אמרתי לאמא שלי 'את יכלה לדבר אלי, אני שומעת ואת לא חייבת לטפוח עלי'". היום את מפויסת? "כן, היום יש בי פיוס גדול ואני אדם אחר. לא צריכה תעודות כדי להרגיש בעלת ערך כמו פעם. אני סומכת על עצמי ומביטה בעבר כעל חלק חשוב מחיי. בימים אלה יוצאת לאור ערכת קלפים שערכתי, 'סימניוגה' ללימוד שפת הסימנים ויוגה בקרב ילדים ואני כבר מעבירה סדנאות 'סימניוגה' לילדים וגם למורים ליוגה". יש בך חרטה, או תרעומת על הילדות שעברת או שאת מסתכלת על העבר בחיבה? "זו שאלה שאין לי עליה תשובה – שנים הייתי כעוסה על העול הזה. הייתי ילדה עם משימות. רק אחרי שנים, טיפולים וסדנאות, הבנתי שאני צריכה ללמוד ליהנות ממה שהיה ולהשלים עם העבר. כיום, ואת זה אני אומרת גם במופע - חשוב לי להעביר מסרים כדי שאנשים ילמדו למשוך את חוטי הזהב מהילדות, לקחת את הדברים הטובים שהיו לנו שם. חשוב למצוא את הניצוצות הטובים, להגיד תודה על החיים שהורינו נתנו לנו ולא להרגיש קורבנות. זה הבסיס שלנו ומשם – נוכל לרפא ולקבל את ■ עצמנו, לשמוח בחלקנו על מי שאנחנו"   "אני שומעת את סביבתי בצורה חדה יותר מאחרים, כי התרגלתי לכך. כשאני צועדת אני לא מתחברת לאוזניות, כדי שלא יקרה שאפספס צליל או מישהו שקורא לי. מצד שני, נשאר אצלי הצורך להשקיט רעשים, כי אצלנו בבית, הכל היה בתדרים גבוהים" מתוך המופע. "הסיפור שלי מזכיר לכל אחד משהו מילדותו"