שהם פלוס - גיליון 254

ילדה והזדהיתי מאוד עם כל מה שקרה לה. כאבה לה הרגל? גם לי. עם השנים למדתי לעשות את ההפרדות". , נשואה לשמיל והשניים מתגוררים בשוהם 56 לילי בת .23 , ושקד 28 , הדר, 30 והורים לשלוש בנות בוגרות, שני היא ויעקב, אחיה הצעיר ממנה במעט, נולדו ברמת גן. אחיה פחות התחבר למלאכת התרגום להורים, והיא כאמור, לקחה על עצמה את המשימה. "היתה לנו ילדות טובה, עם כל הקושי. הורי היו הורים אוהבים ודואגים. טיילנו המון – טיילנו באוטובוסים עם קבוצת החירשים שבה היו חברים - עלינו לירושלים שלוש פעמים בשנה לפיקניקים, עם סלים ואוכל, ערכנו פיקניק בחיפה, טיילנו בנתניה. הוריי לא נהגו אבל לא ויתרו על הטבע ובעיקר על הים. בימיו האחרונים של אבי, הבאתי אותו לים שכל כך אהב". הוריה של לילי, קלרה ושלום קורעין, עלו מעיראק כילדים. קלרה כבדת שמיעה אבל עם השנים גם שרידי שמיעה אלה, נמוגים. שלום, האב, היה חירש לחלוטין. דודה של לילי מצד אביה, עזרא קורין (אחיה של סבתה לולו, שעל שמה היא נקראת), הוא מייסד ארגון הילדים החירשים מיח"א בישראל. "הוריו של אבי התחתנו ללאקשר משפחתי אבל במשפחות שלהם היו נישואי קרובים. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל לאמא שלי יש ארבע אחיות חירשות ויש גם דור שני לחייו, הוא תותח-על. הוא 40 לחירשות. בן דודי, בשנות ה- מטפס הרים, ישן בשטח, מטייל במקומות מאתגרים בכל העולם. עם החושים שלו הוא מרגיש את הטבע והאוויר ועושה דברים מדהימים שגם אנשים שומעים לא עושים". בתקופת הקמת המדינה הגיעו ארצה בין העולים גם חירשים ניצולי שואה, חלקם מאירופה וחלקם מארצות ערב. כולם השתמשו בשפת הסימנים, אלא שלכל ארץ היתה שפה משלה. בארץ, התבססו בעיקר על שפת הסימנים הגרמנית ויצרו בעברית, שפת סימנים אחת לכולם. את התפירה למדו ההורים בעירק כמקצוע לחיים, כיוון שלא למדו במוסדות רגילים וספגו לעג מהילדים סביבם, ושלום, האב, נחשב לחייט אומן מוערך ואהוב. כשהגיעו ארצה, רבים מלקוחותיהם נמנו עם אנשי קהילת יוצאי עירק.. "היו לנו בבית המון חוברות 'בורדה' ומשם הוצאו דגמים של שמלות יפהפיות, מעודנות ואלגנטיות שהורי תפרו לנשות האזור. הם היו מסורים מעל ומעבר והשקיעו בעבודה את כל כשרונם. הם היו חרוצים, עבדו מבוקר עד ערב בבית שלנו ובבתי הלקוחות וגם לנו תפרו את כל הבגדים, כולל תחתונים ובגדי ים. זה שימח אותנו כילדים, עד שלבני הדודים שלנו קנו אוברול ג'ינס. אמא שלי תפרה לי אחד כזה עם לב גדול אבל אני רציתי כמו כולם ועיקמתי את האף", היא מחייכת. היית תלמידה טובה? "כן, הייתי תלמידה רצינית. בכיתה ד', המורה אמרה לי שעשיתי מבחן מצוין ומאז ידעתי שאני צריכה להיות שקדנית כדי שישימו לב אלי. וכך הצלחתי לאורך השנים. אני בוגרת בית הספר 'בליך' ברמת גן, בהמשך, שירתתי בחיל האוויר בשדה דב ומשם המשכתי ללימודי חינוך ללקויי שמיעה. המרצים נעזרו בי כי כולם היו סטודנטים חופשיים ואני הייתי היחידה שהיתה בת להורים חירשים". לאחר הלימודים ביקשה לעבוד במיח"א בטבריה, "כי שם לימדו גם לקרוא שפתיים וגם את שפת הסימנים - מה שהיה ועודנו עדיף בעיני. שפת הסימנים היא שפה קליטה וחשובה כמו כל שפת אם אחרת. עד שילד מדבר לוקח כמעט שנה והיום, יודעים שגם ילדים בני מספר חודשים משתמשים בידיים ומביעים את עצמם". לא חששת להיפרד מהוריך? "בהחלט. חששתי שלא יהיה מי שיעזור להם, אבל ידעתי שאני צריכה לפרוש כנפיים. הייתי מורה מצוינת, תוך דקות יצרתי קשרים עם הילדים מולי, ולא משנה מי היה עם שתל או עם מכשיר שמיעה, מי היה כבד שמיעה או חירש מוחלט. תיכף נכנסתי לנעליים שלהם, והתקשורת זרמה. הסברתי למורים שהם צריכים לדבר מול פני התלמיד ושרעשים חיצוניים ממסכים את יכולתם של כבדי שמיעה לשמוע. לימדתי את המורים". בטבריה הכירה לילי את שמיל בעלה ולאחר מספר שנות חברות השניים נישאו ועברו למרכז, לדירת המשפחה בדרומה של תל אביב, שם נולדו שתיים מבנותיהם. לפני שנה, הגיעו לישוב הצעיר שוהם, שכונה אז "מתחם 23 כ- ברקת". "שימשתי מורה בגנים משולבים ובבתי ספר בתל אביב ובשלב מסוים, הרגשתי שמיציתי את ההוראה וביקשתי לעבור להדרכה. הייתי מדריכה מחוזית, פיתחתי והעברתי הרצאות והשתלמויות. זה לא היה קל - היה לי אישיו עם הקול ולאורך שנים התביישתי, הרגשתי שאני לא יכולה להגיד משפטים כראוי מול קהל. האמנתי שבגלל שגדלתי בבית שלא מדברים בו, כושר הדיבור שלי לקוי". היא אהבה את ההוראה בכל ליבה והיתה מורה מוצלחת ומוערכת. "ההוראה עזרה לי לפתח את כושר הדיבור, להדריך, להרצות, להעביר סדנאות. למדתי בלשנות כחלק מחינוך לקויי השמיעה והייתי מתורגמנית לשפת הסימנים. תרגמתי לימודים לסטודנטים חירשים, לחירשים מהמגזר הערבי שהיו זקוקים לעזרה בבתי משפט וגם הפקתי קלטות בווידאו בשפת הסימנים". אלא שהצורך לצאת ולמצוא את עצמה במקומות אחרים, כבר פיעם בה. שנים של השלמה זה לקח שנים של לימוד וקבלה, עד שהגיעה להשלמה עם למדה יוגה אצל 42 עצמה. בכל פעם, שלב אחר שלב. בגיל דר' אודי בילו בסמינר הקיבוצים ושנתיים אחרי כן, הפכה למורה ליוגה בעצמה, דבר שהיא עושה עד היום. "הוא דיבר על רוחניות, על מודעות ועל הכרה ולקח לי זמן להבין על מה הוא מדבר". לקח זמן עד שהתחברה לרוחניות ועם הזמן, הקבוצות שלה בשוהם גדלו והתפתחו ומתקיימות עד היום, הן בביתה והן בטבע, בגנים ובפארקים. אחרי כן הוסיפה ליוגה, לימודי רייקי אצל שרה מתוקי, אף היא תושבת שוהם ("הרייקי לימד אותי שהבחירה של הוריי להיות חירשים היתה שלהם ושגם הבחירה שלי היתה לסייע להם"), ובשנים האחרונות למדה גם "מיינדפולנס" (שיטה המסייעת בהתמודדות עם אירועי חיים והקניית שלווה ואיזון). "היוגה מלמדת להעמיק את הקשר שלנו לעצמנו, והמיינדפולנס את ההיפך – השיטה מאמנת אותנו לשים לב למה שקורה לנו בכל רגע, לא לדחוק או להתעלם אלא לתת לדברים תוקף ולקבל כל מחשבה וכל חשש ברוגע על מנת שנהיה נינוחים ושמחים. זה גם פותח דרך נכונה לפתור בעיות ביחסים עם סביבתנו". לפני כשנתיים פרשה ממשרד החינוך. בתחילה ביקשה לצאת לשנת שבתון אבל מהר מאוד הבינה שהיא זקוקה לחופש שלה. היא חזרה לשנה נוספת ובה הכינה עצמה לפרישה, ולמה שהיא מכנה "השליחות שלי". ואז הגיע המופע "לעולם לעולם לא אוכל לקרוא לאמי מהחדר השני. לא רעם ולא תוף רק נגיעה. ואמי אותי רואה" (מתוך המופע) איך הגעת למופע שיצרת? "פגישה עם מתקשרת באותה עת, אפשרה לי 'להיפגש' עם הילדה הקטנה, הפנימית שהייתי פעם. דיברתי אליה באהבה ובהכלה והחל אצלי פרק של יצירה. בהמשך   "כשחירשים מבקשים להסב את תשומת הלב הם נוגעים אחד לשני ביד, בכתף. הם רגילים לזה אבל כשהתבגרתי, מרדתי בזה. הטפיחות האלה מעצבנות, הן חסרות סבלנות כאלה, נו, נו, תעני. כשגדלתי, אמרתי לאמא שלי 'את יכלה לדבר אלי, אני שומעת ואת לא חייבת לטפוח עלי'". "חשוב לי להעביר מסרים כדי שאנשים ילמדו למשוך את חוטי הזהב מהילדות, לקחת את הדברים הטובים שהיו לנו שם. חשוב למצוא את הניצוצות הטובים, להגיד תודה על החיים שהורינו נתנו לנו ולא להרגיש קורבנות" חוגי היוגה של לילי בטבע 22 254 גליון | 2020 מרץ