24 309 גליון | 2026 ינואר ומחוצה לו, ממספר כיוונים. איתי חתר למגע תחת אש כבדה, בגבורה עילאית נלחם בעשרות המחבלים שהיו במבנה ושהקיפו אותו וחיפה על הלוחמים שנלכדו, עד שנפל. בזכות אומץ ליבו וחירוף נפשו הצליח להציל את חיי חבריו. בנוסף לאיתי, נהרגו בקרב חמישה נוספים נפצעו. 42- לוחמים מיחידת אגוז ו "בערב ראש השנה, שלוש שעות לפני כניסת החג, הגיעה הדפיקה בדלת. שלושה קצינים נכנסו אלינו הביתה ובישרו לנו את הבשורה הנוראה מכל - איתי נהרג בקרב. זו תחושה של חוויה חוץ-גופית. אני חושבת שעד היום אנחנו לא מעכלים את זה. אי אפשר לעכל את זה", משחזרת דגנית. "באותה נקודה, את מבינה שהחיים משתנים. זה ממש בור ענק ושבר, שרק הולך ומתרחב". שנה וחודשיים לאחר נפילתו של איתי, מצאה את עצמה דגנית רחוק מאוד מהבית - באוגנדה. לא כדי לברוח מהכאב, אלא על מנת לנסות ולפגוש אותו בצורה אחרת. יחד איתה לקחו חלק במסע, עשרים אימהות מכל הארץ, שאף הן איבדו את ילדיהן במלחמה וכל הקבוצה הזו, מלווה באנשי מקצוע תומכים, יצאה למסע חוסן ועוצמה יוצא דופן: שמונה ימים של תנועה, טבע, שקט ואתגרים, במסע שאין בו הבטחה לריפוי, אבל יש בו אפשרות לנשום. ההחלטה לצאת למסע, למרות הקושי הרב, לא הייתה מובנת מאליה: "עד למסע, התרחקתי מקבוצות תמיכה שעוסקות בשכול או בהתמקדות פנימית כמעין מפלט ומקלט נפשי", היא מודה. "אבל משהו במסע הזה הרגיש כמו הזדמנות חדפעמית ואותנטית, אחרת. אוגנדה יפה, פראית, יש שם ספארי מטורף ואני מאוד אוהבת בעלי חיים וכל מה שקשור לטבע - קוסם לי", מסבירה דגנית. "והיה פה עניין נוסף - רציתי ללמוד מדרכי ההתנהלות של החיות - איך הן שורדות, איך הן מגינות על הצאצאים וממשיכות לחיות למרות התנאים הקשים. אולי משם יגיע קצת כוח". לאורך הדרך נשאה אתה כובע עם רקמה מיוחדת: המילים "תמיד איתי" בכתב ידו של בנה. "זה סימל עבורי שהוא לא נפרד ממני, הוא מלווה אותי בכל צעד ובכל מקום אליו אגיע". מהנילוס אל המפלים "המסע נמשך שמונה ימים וכלל שיט על הנילוס, ספארי בשמורת מורצ’יסון, טרק שימפנזים ועמידה מול מפלי מים אדירים. אבל מעבר לאתרים, עיקר העוצמה היה בתהליך: כל יום נפתח בלי לדעת מה צפוי בהמשכו וכל אתגר, נועד לעורר תנועה וגילוי של כוחות פנימיים". התמהיל הקבוצתי היה משמעותי במיוחד - עשרים נשים, שונות זו מזו, המחוברות בכאב אחד: "הקבוצה יצרה עבורי מרחב חדש. יש משהו חזק בלהיות עם נשים שלא צריך להסביר להן כלום, כי הן מבינות אחת את רעותה מעצם היותן אימהות שכולות. אחת מחזקת את השנייה, אחת תומכת בשנייה. זה היה כמו עוגן שתפס את כולנו באותו מקום". איך הרגשת לאורך המסע? "התנסיתי במסע בהרבה חוויות מעצימות ומרגשות ובאמת באמת, מדהימות. מצאתי את עצמי מחייכת הרבה וגם בוכה, שומעת סיפורים של אחרות ומוצאת שם את עצמי, את איתי שלי ואת הקשר בינינו. בסופו של דבר, כאמא, לאבד ילד, זה כואב לכל אחת וזה לא משנה כמה את אשה מאמינה, כמה חוזק יש בך, או מה מקצועך. העובדה שאיבדת את הילד שלך היא הדבר הכי קשה שיכול להיות". בסיומו של המסע, הרגשת שעברת שינוי? "כן, הרגעים המשותפים בלב הטבע הפראי הותירו בי חותם עמוק. כל מה שקיוויתי שיקרה - קרה. הטבע, ההשקעה המטורפת ותשומת הלב לפרטים הקטנים, היו מעל לכל הציפיות. לראשונה מאז האסון, אפשרתי לעצמי להשתחרר, לצחוק, ליהנות, להבין שמותר ובעיקר לנשום". ולא רק מסע לגילוי עצמי צמח שם, אלא גם קשרים שניטעו, והפכו לחברות אמיתית בין הנשים: "אלה לא רק חברות לשכול - אלה חברות לחיים", היא אומרת. איך היה החיבור לאיתי? "החיבור היה ונותר, נוכח ומורגש מתמיד. איתי אהב טבע ובעלי חיים, בדיוק כמוני. אמנם אני פה לבד, אבל מרגישה שהוא איתי בכל צעד וצעד ואני נהנית גם בשבילו" צילומים: חנה טייב והמשפחה "הקבוצה יצרה עבורי מרחב חדש. יש משהו חזק בלהיות עם נשים שלא צריך להסביר להן כלום, כי הן מבינות אחת את רעותה מעצם היותן אימהות שכולות. אחת מחזקת את השנייה, אחת תומכת בשנייה" "מצאתי את עצמי מחייכת הרבה וגם בוכה, שומעת סיפורים של אחרות ומוצאת שם את עצמי, את איתי שלי ואת הקשר בינינו"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=