26 308 גליון | 2025 דצמבר ציוד, והם דאגו להכל. מתחתונים ועד אוכל ולינה. לא עזבו אותנו לרגע”. במקביל, היו צריכים להודיע לבני המשפחה: "ההורים שלי הגיעו מהוד השרון לשוהם כדי לבשר לבת שלי, . לבן האמצעי התקשרתי בעצמי וסיפרתי 13- בת ה לו. כולם הגיעו לרמב”ם”. למחרת הפציעה, עם תחילת התמרון, פיקוד העורף הורה להוריד את בית החולים כולו לחניון התת קרקעי. "הורידו את הראל כשהוא מחוסר הכרה ומחובר לצינורות. פחדנו שמשהו יתנתק. זה מקום לא סטרילי, בלי מחיצות. חיילים מונשמים לצד יולדות. הכול בערבוביה”. כעבור עשרה ימים, בראש השנה פקח הראל את עיניו. "חששנו וחיכינו לראות מתי הוא יתעורר”, אומרת קרן. "בתל השומר כבר הקימו מחלקה מיוחדת לחיילים שלא מקיצים מהתרדמת. ההתעוררות שלו הפיחה בנו תקווה”. בימים הראשונים היה קשה לדעת אם הוא רואה ומבין. "התחלנו לתקשר איתו בלוח אותיות. אחר כך כבר ראינו שהוא מגיב, מבין, מזהה”. בהמשך הפכו בני המשפחה לוותיקים בבית החולים, ותמכו במשפחות נוספות של פצועים חדשים. כולם עברו יחד גם לשיקום. בהמשך הראל נאלץ לעבור ניתוח נוסף עקב דליפה של נוזלי מוח. לאחר חמישה שבועות ברמב”ם, הראל עבר קילו בלבד, אחרי 40 ללווינשטיין כשהוא שוקל קילו של מסת שריר. הפגיעה השפיעה 30- שאיבד כ על הדיבור, הבליעה וגם על צד ימין של הגוף ביד וברגל. השיקום במחלקת חבלות מוח כלל פיזיותרפיה יומיומית, ריפוי בעיסוק (מוטוריקה עדינה) וקלינאות תקשורת. "הוא התחיל מכיסא גלגלים”, מספרת קרן. "משם להליכון, לקביים, ואחר כך לקב אחד. בסוף דצמבר יצא לראשונה הביתה לסוף שבוע, התקלח בעצמו והלך לשירותים לבד”. חוזר לחיים כיום חי הראל בבית, כמו חייל משוחרר. "הוא עושה הרבה ספורט”, אומרת קרן. "חשוב לו להיות עם אנשים לא פצועים. הוא עבר בהצלחה טסט על סימולטור נהיגה והרישיון הוחזר לו. לפני הפציעה ניגן בגיטרה. היום הוא הבסיסט של להקה של חיילים משוחררים המנגנת בפני חיילים שמשתתפים בסדנאות צבאיות. "זה נותן לו אופק ומקום לנשום מוזיקה. מצד שני, תעודת נכה צה”ל - זה לא משהו שהוא שמח לקבל”. ומה עם המשפחה? המחיר הנפשי והיומיומי "במשך חודשים ארוכים יצאנו כל יום מהבית בשמונה בבוקר וחזרנו בתשע בערב”, מספרת קרן. "הבת שלנו הייתה לבד שנה שלמה. הבן השני התגייס ולמרות הפציעה של אחיו בחר לעשות שירות משמעותי ומשרת בחיל הגנת גבולות. זה עושה לו טוב”. שניהם עזבו זמנית את עבודותיהם למשך שנה: קרן כמורה לתנ"ך בתיכון שוהם ויזהר כסמנכ”ל בחברת לוגיסטיקה. "היינו עם הראל כל הזמן. לא השארנו אותו לבד לרגע. הפצועים והנופלים בכל מקום רק הוסיפו ללחץ הנפשי שלנו והתחושה היתה ממש מפחידה. רק עכשיו, שנה וקצת אחרי, התחלנו טיפול פסיכולוגי אבל אנחנו עדיין מצולקים. אנשים חושבים שפצוע יוצא מבית חולים וחוזר לחיים. זה לא ככה. שיקום הוא לכל החיים, גם של הפצוע וגם של משפחתו. קרן של היום אינה אותה קרן שלפני הפציעה". השמועה אודות פציעתו של הראל עברה מפה לאוזן. "במוצאי שבת, כמה שעות אחרי שנפצע, כבר נערכו תפילות לשלומו בכל אחד מבתי הכנסת ביישוב. ידענו על כך שמתפללים עבורו וזה ריגש וחיזק אותנו. הרגשנו שאנחנו לא לבד. תודה לכולם", אומרת קרן. מאות נשים השתתפו בהפרשת חלה וקבוצה גדולה של מתנדבות ומתנדבים לקחה על עצמה במשך חודשים את הטיפול בענייני הבית: בישול, אוכל, כביסה, הסעות ודאגה לילדים שלנו שנותרו בשוהם בלי ההורים. לפחות בהיבט הזה ידענו שיש על מי לסמוך. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כדי להודות מעומק הלב על מה שהקהילה עשתה עבורנו". לאחרונה נסעו יזהר וקרן לחו”ל בפעם הראשונה מאז הפציעה, "כדי להחזיר לעצמנו קצת אוויר. והראל חזר אמנם פצוע מהקרב, אבל גם מנצח" ”בפתח המסוק הוא קיבל שלוש מכות חשמל רבות עוצמה וחזר לחיים. ימים ספורים לאחר מכן פנה יזהר לאחד הרופאים ושאל אם יש סיכוי שבנו ישוב אי פעם לדבר איתו. הרופא השיב: ‘אצל לוחמים צעירים וחזקים כבר ראיתי לב שחוזר לעצמו גם אחרי שלוש החייאות’. המשפט הזה נתן לנו כוח”. "אנחנו עדיין מצולקים". קרן ויזהר ביקור הרמטכ"ל אצל הראל בבית לווינשטיין
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=