שהם פלוס - גיליון 304

22 304 גליון | 2025 יולי איפה יכול כל אחד למצוא את הכוחות האלה? "לכל אחד יש ערוצים שונים להתמודדות. יש כאלה שמדברים את שפת הגוף - וזקוקים לנשימות והרפיה, יש כאלה שזקוקים לרשת חברתית ענפה או להיות חלק מקבוצת חברות שמדברות ופורקות הכל ביחד כמו אחיות. יש כאלה שהמשפחה היא עוגן ומספקת להם הגנה ועידוד, יש מי שהאמונה עוזרת להם או הרוחניות - כל אחד ומקורות החוסן שלו. בן זוגי למשל, משתמש בערוץ הספורטיבי, ספורט הוא עיסוק מצוין שעוזר להעלות את הדופמין ולהרגיע את הלחצים. כל משאב פנימי הוא מצוין וכשאדם יודע לנוע בתוכו ולשחרר - זו הדרך לריפוי, להקלה”. להגיד לעצמנו שמותר גם לשמוח? "בהחלט. כבר תקופה ארוכה אנחנו חיים ברגשות קשים לצד שמחה, התרגשות והנאה מהחיים. חשוב לחיות את כל מנעד הרגשות, לתת ביטוי לכל רגש ולתווך את התחושות. מותר לבכות, לדבר את הרגשות, מותר להגיד שקשה ומפחיד ומבהיל ומותר לצחוק ולשיר ולשמוח. זה אפילו משרת צרכים התפתחותיים חשובים שמאפשרים שיח משפחתי רגשי והדהוד של כמה אנחנו אנושיים - בכל גיל”. כלומר, גם לילדים. "בהחלט, חשוב מאוד להדהד להורים מבוגרים וגם לילדים את היכולת להרגיש רע וגם לשמוח, כדי שהם ילמדו שמותר לדבר על הדברים וילמדו שחלק מהחוסן היא הגמישות שלנו והיכולת להיות במורכבות רגשית. זה נכון אגב לכל משבר - כשמאבדים הורה או כשמתגרשים - האותנטיות, ללמד אותם שמצבי עצב או שמחה הם טבעיים. יש משהו בזה שמעניק להם הסתכלות נכונה על החיים ומלמד, שגם מהקושי, אפשר לצמוח למקומות טובים יותר, בסופו של דבר”. לאפשר ולסלוח לאפשר, זו אחת המילים שאורנה קפלן-פדידה חוזרת עליה. לאפשר, לסלוח ולחמול. "לחמלה עצמית יש הרבה מקום, וזו לא סיסמה. כדי לחמול, אנחנו צריכים להסיר את רגשי האשמה, את הבושה - אנחנו מתביישים שרעדנו או בכינו כשנבהלנו מהאזעקה וחוששים, שגרמנו לילדים נזק. מבהיל אותנו להיות בלחץ וזה לא נכון - חשוב לעצור ולהבין שכל תגובה היא טבעית למצב שהוא לא טבעי”. לפני זמן לא רב, איבדה אורנה קפלן-פדידה את אמה, לאחר מאבק במחלת הסרטן ובעקבות ההתמודדות של האם עם מותה, החליטה ללמוד שיטת טיפול הנקראת לוגותרפיה. שיטת הלוגותרפיה פותחה על ידי הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, יוצר הספר "האדם מחפש משמעות” ובבסיסה, התאוריה שאנשים שמוצאים משמעות בחייהם, יכולים לשרוד טוב יותר טראומות ומשברים. "אמא שלי עברה להוספיס בית בשלבי המחלה האחרונים וראיתי כיצד היא נפרדה מהחיים בעוצמה וכוח ועם הרבה רגעים משמעותיים. היא הייתה מלווה על ידי לוגותרפיסטית, שעבדה אתה על המשמעות בחייה והמשמעות הזו, העניקה לה ערך מוסף ועזרה לה ולכולנו, להתמודד עם מחלתה ועם הפרדה הקרבה”. עוד היא מספרת על הירש גולדברג פולין ז”ל, שנרצח במנהרות החמאס, ושחבריו לשבי מספרים כי הדהד להם מדי יום, משפט עם הרבה משמעות. "הוא אמר לחטופים ששהו עמו - 'אתם לא צריכים כלום בחיים האלה, רק לזכור לשם מה אתם חיים, למצוא את הלמה ואז יהיה לכם את הכוח והיכולת לשרוד את הסבל של השבי’, וכך הם שרדו”. אמא שלך קיבלה את מותה הקרב בשלווה? "כן, היא עשתה קלוז’ר. היא נפרדה - כתבה וואטסאפים לאנשים - מעין מכתבי סיכום. כינתה אותי 'בת הזקונים’ והראתה חמלה לסובבים אותה. היא חילקה את התכשיטים שלה, סימנה מה היא רוצה בסוף ימיה, קבעה היכן להיקבר. כאב לנו מאוד - אבל הפרידה הזו העניקה לכולנו יכולת התמודדות עם האובדן הכואב”. לב ועיניים טובות השנים האחרונות, מלווה אורנה קפלן-פדידה, 30- ב שנה, הוסיפה טיפול זוגי 15- בני נוער בסיכון ולפני כ ומשפחתי ולימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה מטעם נט”ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). בימים אלה היא מסיימת שנה ראשונה בלימודי לוגותרפיה, באוניברסיטת תל אביב. איך את יודעת מה להתאים לכל מטופל? "מטפל טוב הוא מטפל צנוע, הוא לא יודע טוב יותר מהמטופל - האדם שיושב מולי, יודע מה הכי טוב עבורו ואני שם רק כדי לאפשר לו להפגש עם עצמו, ממקום בטוח. יחד עם זאת, אני מביאה לחדר הטיפולים ארגז כלים שעל פיו, אני יכולה להתאים את הטיפול לכל מטופל. טיפול מתחיל בקשר, ובקשב, בחיבור בין הלבבות ובעיניים טובות שרואות ואלה מאפשרים את השינוי והריפוי. אני מאמינה בטיפול שלא מגיע בהכרח עם פרוטוקול מובנה ומילים גדולות אלא להפך, טיפול צריך לאפשר מרחב רגשי-אנושי שבו ייפגש האדם עם עצמו, יטפל בפצעי העבר, יבין, יעז להיפגש עם חרדות ומקומות כואבים וילמד להתחזק”. איך את פורקת את המתחים, את הסיפורים שאת שומעת? "יש לי את הטקסים הקטנים שלי. החלטתי למשל, שלקליניקה שלי אני לא מגיעה ברכב אלא רק ברגל ותוך כדי הליכה, אני חושבת ומאפשרת לעצמי לעבד את הדברים. הקליניקה שלי נמצאת קרוב לשבילי ההליכה, ואני מנכיחה את הטבע, נושמת, מעניקה לדברים פרופורציות, וזה מאפשר לי לעשות את המעברים ביני ובין הקליניקה”. בשנתיים האחרונות חווינו כל כך הרבה חודשי לחימה קשים - איך נצא מזה? אנחנו חיים במציאות הזויה ובהחלט חווים טראומה שעוד אין לדעת איך נצא ממנה. אבל אני עדיין כן מאמינה ביכולת שלנו להתמודד, להצמיח את הכוחות ולהצליח ולהמשיך לתפקד גם בתוך מצבים של סבל - אנחנו מורגלים בכך כבר אלפי שנים”. מאיפה הביטחון? "אני נולדתי קצת לפני מלחמת יום כיפור וראיתי את המאבק של אבא שלי, שהיה מג”ד ברמת הגולן ונפצע במלחמה, איך נלחמים להיות בתהליכי החלמה ולא נכנעים לשבר. אני מאמינה שיש משהו ביכולת שלנו כחברה, כאומה וכפרטים - לעשות דרך ולצאת מזה”. איך? "אין לנו יכולת לשלוט במצב הביטחוני, בטילים שעפים, באוקטובר, 7- בסיפורים האיומים שנחשפנו אליהם ב בשבר הגדול של הכישלון להגן על האזרחים, במעשי האכזריות והאונס - אבל אנחנו כן יכולים לשלוט בחיים הפרטיים שלנו וכן לדבר, לפרוק, לשקף ולעבד, לכאוב ולבכות את המצב ולנרמל את כל הרגשות שעולים לנסות לחיות חיים מלאים ומשמעותיים למרות הכל״. היא עצמה, הגיעה לכיכר החטופים עם פרוץ המלחמה, במסגרת עמותת "לב אחד - סיוע אזרחי בחירום”, על מנת לתמוך בציבור, שהגיע להביע הזדהות ולאורך תקופה מסוימת, ליוותה את משפחתה של תמר גוטמן מכפר בן נון, שנרצחה בנובה. בימים אלה, 27- ז”ל, בת ה פלוס-מעגלים של 7" היא לוקחת חלק במסגרת עמותת תקווה״, בסיוע טיפולי רגשי. ״חיילים ומילואימניקים משוהם יכולים לפנות אלי ולקבל החזרים ע”י משרד הביטחון - גם בטיפולים אישיים וגם בטיפולים זוגיים״. תגידי, מתי נבריא? "על פי מושגי עולם הטראומה, האירוע חייב להסתיים כדי שנוכל להתחיל תהליכי החלמה. אחד הערכים שלנו כאומה, שאנחנו חיים לפיו מאז ומעולם הוא, שלא משאירים איש מאחור. ולפתע, כן משאירים אנשים, חלקם חיים וסובלים אנושות - ואנחנו נדהמים מזה וזה לא נתפס בתודעתנו. זה משחזר אצלנו מקומות של כאב בלתי נסבל ושל חרדה קיומית - וכל עוד זה כך, לא נוכל להחלים. רק כשהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו, רק אז נוכל להתחיל תהליך אמיתי של ריפוי וצמיחה, מתוך השברים”. הנתונים מראים שאנחנו שותים יותר, מעשנים יותר ואגרסיביים יותר. "זה נכון יש יותר שיש פגיעה בערכים - אנשים פחות סובלניים ויותר אגרסיביים. זה חלק מהטראומה הקולקטיבית. אבל מאידך, יש גם המון טוב מסביב. במלחמה, בימים הכי שחורים - ראינו קבוצות של אנשים, שעשו ועדיין עושים דברים מופלאים למען הקהילה, לחיילים, לנפגעים ולמפונים”. ומה הסיכוי שלנו אחרי כל מה שעברנו, לחזור לשגרה מבורכת? "זה יקרה ללא ספק, אני לא דואגת - פוטנציאל ההחלמה של כולנו גבוה וכולנו עם מנגנונים קהילתיים ואישיים, שיאפשרו לנו את ההחלמה הטבעית. חשוב להיות בהכרת תודה על דברים קטנים וטובים בחיים לזכור שזה לא מובן מאליו - לחבק את המשפחה, לשמוח בחלקי, ולשמור על אופטימיות. כמובן שזה קשור לתעצומות הנפש של כל אחד מאתנו אבל אנחנו אומה חזקה, אני מאמינה בנו  כחברה וכיחידים” חשוב להדהד להורים מבוגרים וגם לילדים את היכולת להרגיש רע וגם לשמוח, כדי שהם ילמדו שמותר לדבר על הדברים ושזה לא דבר נורא כשהורה בוכה אני מאמינה ביכולת שלנו להתמודד, להצמיח את הכוחות ולהצליח ולהמשיך לתפקד גם בתוך מצבים של סבל - אנחנו מורגלים בכך כבר אלפי שנים אחד הערכים שלנו כאומה, שאנחנו חיים לפיו מאז ומעולם הוא שלא משאירים איש מאחור. ולפתע, כן משאירים אנשים, וזה לא נתפס בתודעתנו. רק כשהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו נוכל להתחיל להחלים

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=