20 303 גליון | 2025 מאי יש אצלנו קבוצה של קציני מודיעין בכירים במ”מ - ’מחלקה למשימות מיוחדות’ בראשות האלוף ניצן אלון, המוביל את המבצע המבצעי לשחרור החטופים והם מלווים אותנו ומסייעים לנו בהעברת המידע הנדרש. כשמותו של איתי התברר כוודאי, הם הגיעו אתנו במשלחת - בדומה למשלחות שמגיעות לבתי חיילים שנפלו וכך סיפרנו להורים”. היה להם קל יותר לדעתך, בזכות ההיכרות המוקדמת שלכם? "הקשר שלנו מתבסס על בניית אמון. אנחנו מכירים כבר דיי הרבה זמן ואני מניחה, שעם כל הכאב הנורא, היתה נחמה, בעצם זה שאני הודעתי להם”. איך את מעודדת משפחות של חטופים חיים? "יש אולי יותר תקווה במשפחות שלהם, כי הבן חי אבל יש גם פחד וגם כאן, יש ימים שאין אוויר. אני מזכירה להם שקיבלנו מהבן אותות חיים ומנסה למצוא את הפרצות האלה, שדרכן נכנס האור, כדי לעודד אותם וכדי שיוכלו להחזיק את עצמם”. מי נותן לך גב? "יש צוות של פסיכולוגים שמלווה אותנו וכשאני צריכה סיוע, אני מרימה טלפון לפסיכולוגית שלי ואומרת לה: ’היום היה לי קשה ומאתגר, התפרקתי, בכיתי’. אני אדם כמו כולם וכדי להחזיק את התקווה - גם אני צריכה לפרוק ולהתחזק”. איך המשפחה שלך בעניין? "תומכת ונהדרת, הילדים שלי נפלאים”. על שליחות וגאווה "כקצינה צעירה שימשתי כקצינת נפגעים וכשפרשתי מצה”ל הבחירה שלי במילואים היתה להמשיך בתחום. זה קשה מאוד לפעמים אבל זו הדרך שלי לתמוך, לעזור”. איך מתנהל הקשר בינך לבין המשפחות? "אנחנו מדברים פעם עד שלוש פעמים ביום ואני מבקרת כל משפחה, לפחות פעם בשבוע. משפחה אחת מתגוררת בקרית מלאכי והשנייה בירושלים”. הם שואלים אותך לגבי מידעים חדשים על הילדים? "בהחלט. יש ימים שבעקבות פרסומים בחדשות, הם מתקשרים כדי לשאול אותי מה דעתי ומה אני יודעת לגבי זה. ויש ימים שהם פשוט צריכים חיבוק ומקום לפרוק בו את העצב והכאב הנוראי שלהם”. את בוכה לפעמים? "בטח, כפי שסיפרתי, אני בכיינית מטבעי". איך את מתגברת? "באמצעות תחושת הגאווה והשליחות, במובן הכי בסיסי של המילה. אני סוג של מתווכת ומחזיקה עבורם את המקום של התקווה והאמונה. כבר שנה וחצי אני שם ואנחנו כבר סוג של משפחה. הם משתפים אותי בדברים גדולים וחשובים, כואבים ומשמחים כאחד, אבל גם בדברים הקטנים, של היום יום, בהתלבטויות ומחשבות וקשיים שאפשר לסייע להם לפתור מול גורמים ומשרדים, כאמור”. מה את יכולה לומר ממה שמתאפשר לך, על הביקורת הציבורית על אי שחרור החטופים והכעס, על שהם עדיין לא בבית? "אני יכולה לומר חד-משמעית, שיש עשייה ללא הפסק סביב נושא החטופים. עשייה רבה, מורכבת, , ושכל 24/7 מתועלת לכיוונים שונים, שמתרחשת מי שבמערכת, עושה הכל על מנת להביא כל מידע שאפשר כדי להחזיר את החטופים”, היא אומרת. "יחד עם זאת, הדברים נעשים כיום קצת אחרת, כי בשונה משנים קודמות, כל מה שקורה כיום בעולם, משפיע על המצב המלחמתי. איראן, תימן שמהווה איום מוחשי על המדינה, ההתייחסות שלנו לחמאס, שנחשב פעם לרעיון שלא יכול לאיים על עוצמתה של מדינת ישראל וכיום, ברור לנו שמדובר בהתמודדות שונה. אני מכירה את המודיעין ואת המצב הזירתי וממה שאני יודעת, אני כן מאמינה בארגון שאני משתייכת אליו ויודעת שבחיל האוויר, בשו”ן, בצה”ל, עושים ימים כלילות, מבצעית ומודיעינית, להשבת החטופים”. את אופטימית? "כן, הייתי אופטימית גם כשאני עצמי עמדתי כאמא, בפני הפציעה של הבן שלי וגם כיום - כשאני נכנסת לבתי המשפחות”. מהלשכה לקרייה מספר חודשים הספיקה לימור פרג לכהן בלשכת באוקטובר. "דינה 7- המנכ”לית באל על עד ל המנכ”לית היתה בדרכה ארצה מבנגקוק, הטיסות פסקו בבת אחת ואני מצאתי את עצמי עם פרץ מטורף של פניות, מבול של מיילים, וואטסאפים וטלפונים, של מאות אנשים שנתקעו בחו”ל ושרצו להגיע הביתה - מי למשפחה ומי לצבא. , הגעתי מהלשכה היישר 8 באותו ערב כבר גויסתי בצו לקריה ומספר ימים אחר כך כבר החלה הלחימה”. איך חילקת את הזמן? "חילקתי, רשמתי לעצמי שורת משימות ועשיתי אותן אחת אחת”, היא משחזרת. "כל טיסה היתה חשובה מאין כמוה. הבנו מהר מאוד, שתפקידנו באל על הוא לתת מענה רגיש, מהיר ויעיל לאזרחי המדינה הנמצאים במצב מלחמה (מילואים/משפחות פצועים/משפחות שכולות וכדומה). התחלנו לחלק את הנוסעים לטיסות, לתגבר קווים, נתנו קדימות למי שרצו להגיע ולהתגייס”. במה אתם מסייעים למשפחות כיום, כחברה? "אנחנו מעניקים למשפחות יחס מיוחד, קדימויות, מארחים את המשפחות בטרקלין, עוזרים למצוא מקומות על טיסות, מעניקים הנחות במקרים של חופשה לצורך התאווררות. מה שאפשר”. מה מעודד אותך? "השיקום של ע׳. הבחור שהה בקולורדו כשהמלחמה פרצה והתעקש להגיע ארצה. כשהצעתי לו להמתין קצת ולראות מה יקרה, סירב, רשם את עצמו לטיסה מבלי לעדכן אותי והגיע ארצה. הוא נחת בחמש בבוקר ובתשע כבר היה בעוטף עם חבריו. הם פינו חללים מהקיבוצים, התאמנו לכניסה רגלית ונכנסו לעזה. אחרי הפציעה, כשראיתי אותו קם מהמיטה ומכסא הגלגלים, מוציא את היד מהסד ולובש חולצה - כל זה גרם לי להבין שאנחנו נתגבר על זה. הוא השתחרר מבית לוינשטיין לפני פחות משנה ובמקביל לשיקום שממשיך על בסיס יומי - הוא לומד מינהל עסקים וחשבונאות במרכז האקדמי רייכמן ואפילו חזר לגלוש גלים. הוא לא מוותר, מטפל בעצמו גם רגשית, מתמודד עם אובדן חברים ומשתקם. אם הוא ככה - אין לי את הזכות לוותר”. המשפחות שאת מלווה התקשרו אלייך כשהוא נפצע? "ברור, הם היו המלווים שלי, התקשרו, החזיקו אצבעות והתפללו עליו”. הוא מזכיר לי מישהי. היא צוחקת: "כנראה”... מחכה לגלים לפני כשנתיים וחצי, כאמור, החלה לימור ללמוד משפטים בקריה האקדמית באונו. היא לומדת פעמיים בשבוע, מגישה מטלות ועבודות, וגם לא מוותרת על ספורט - הליכות כחמישה ימים בשבוע ושני אימוני כוח. בשנה וחצי החולפות, יש לה בן זוג, אמיר, אף הוא גרוש, שהיא אוהבת מאוד והוא גורם לחיוך שלה להתרחב ולעיניה, לזהור. , ונועה 20 בבית, מלבד ע׳, מתגוררות יעל החיילת בת , תלמידה בכיתה י’ בתיכון שוהם. 16 בת יש לך פנאי לתפקד בבית? "כן, יעל רוב השבוע בבסיס, משרתת כמדריכת חי”ר. אני מנקה ומבשלת - כמו כל אמא”. לא כל אמא עובדת כזו כמות של שעות. "אני אדם חזק ואני מסוגלת לעזור ולהקל, אז זו המשימה שלי גם אם הלו”ז צפוף. אני מאוד סומכת על הארגון הצה”לי שאליו אני משתייכת ועל הלוחמים שלנו בשטח. הבחירה שלי היא לחשוב אופטימי וטוב. בחרתי לא לקחת את הקושי למקום שיחליש אותי ולא להתלונן על השעות הרבות שזה גוזל. המון אנשים בחרדה איומה מהמצב ואם אשקע ואחטוף חרדה - איך אטפל בילדים שלי, במשפחות ובעצמי? מה זה ייתן לי? אני יכולה לבכות ולהגיד שקשה לי ושנמאס לי, אבל הסירה הזו ממשיכה להפליג - היא לא עוגנת וצריך אנשים שימשיכו להשיט אותה. אין לי זכות להישבר. המשימה לא נגמרת ולא תיגמר עד שאחרון החטופים יחזור”. מה לימדו אותך השנתיים האחרונות? "ש’במקום שבו מכבים את האור אפשר להדליק את החושך’ - נכון שזה נשמע הפוך אבל זה המשפט המקורי ובעצם, זה משחק מילים פואטי, עם משמעות עמוקה שאומר - שדווקא החושך, שהוא היעדר של אור, מוצג כאן כמשהו שניתן ’להדליק’ ושלמעשה, רק כשמגלים את החושך האמיתי, משם אפשר לצמוח ולמצוא את האור האמיתי. זהו משפט של קצינת נפגעים מיתולוגית שהיא גם המנטורית שלי”. תגידי, מה תעשי אם יהיו לך עוד כמה שעות ביממה? היא חושבת לרגע ואז מחייכת: "בטח אמצא עוד משהו, אולי אלך לגלוש עם ע׳, הוא הבטיח שילמד אותי”. "אני מחזיקה את האמונה והתקווה עבור בני המשפחות ואומרת ’עוד קצת, עוד קצת’. מזכירה להם שקיבלנו מהבן אותות חיים ומנסה למצוא את הפרצות האלה, שדרכן נכנס האור” לימור וע', בנה, בחיבוק אוהב. "הילד המופלא הזה, נותן לי כוחות"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=