19 297 גליון | 2024 נובמבר סירבתי להאמין. הוא היה הנופל הראשון ואני בכלל לא העליתי על דעתי מה עוד צפוי לי בהמשך השנה. עברתי טלטלה נפשית קשה. אור היה ילד מדהים. אני זוכרת את הנמשים שעל פניו כאילו היו נשיקות של שמש ועיניים זוהרות ומאירות. ילד מתוק, חבר טוב שהסתדר עם כולם", אומרת אלה בקול נרגש, "ילד שמסב נחת, ידען שרצה לדעת הכל. כשמו כן הוא, הביא אור לגן. הוריו, שמחה ומיקי, תמיד סייעו בפעילויות של הגן. זכור לי כאילו זה היה אתמול, שמיקי הביא פעם בקבוקים מיוחדים לגן כדי שנוכל להכין מהם חנוכיות. אור היה מאד גאה באבא שלו על הבקבוקים האלה". לדצמבר, 6- הידיעה על נפילתו של עמית בונצל, מפקד בסיירת צנחנים שנפל בעזה ב זמן קצר אחרי ברנדס, נמסרה לה מילדיה שלה. "ישבתי ובכיתי את נשמתי. הייתי מזועזעת. ילד כל כך דומיננטי ומלא חיים ופתאום הוא נהרג. עמית הי"ד היה ילד מדהים. שובב עם לב זהב. הוא היה מוכן לעזור בכל ונוכחותו הייתה מורגשת בגן בכל עניין. הוא אהב להביא דברים לגן שקיבל מסבתו, רחל, שהייתה מנהלת מרכז פדגוגי. ילד שנכנס לנשמה", מתארת אלה. במהלך השיחה היא נזכרת שבאחד הימים עמית הכריז כי מעתה ואילך שמו יהיה "מצליח" ולא עמית. לשאלה מדוע, הסביר שהוריו איציק ונועה, שהיו פעילים בחיי הגן, אמרו לו שהוא מצליח בכל מעשיו, כנאמר בתהילים, "וכל אשר יעשה יצליח". ואכן, ממשיכה אלה, גם בסטיקרים שיצאו לאחר מותו מוזכרת המילה להצליח. לדצמבר, נפל השלישי מבין ילדי הגן, סרן ליאל חיו. ליאל, 12- פחות משבוע אחר כך ב של 51 בוגר מסלול בסיירת גולני, נהרג בקרבות בעזה בהיותו מפקד מחלקה בגדוד גולני. "את ההודעה קיבלתי מבעלי שבישר לי את הבשורה הנוראה בשיא הזהירות. הוא היה כבר למוד ניסיון משני נופלים קודמים בוגרי הגן, והבין שצריך לספר לי בעדינות. אבל עם כל הרצון, אין באמת דרך לעדן את בשורה איומה כל כך. ליאל היה ילד צנוע, רגוע, שקט ועניו. נחבא אל הכלים. ילד אהוב שהשרה אווירה נינוחה. היה לו אופי מנהיגותי והוא מגנט אליו את חבריו. הם אהבו אותו ונהנו להיות בחברתו. כבר אז היה אפשר להבין שבבגרותו הוא יהיה מלח הארץ. היה לי ברור שהוא כזה. תוך כדי שיחה נזכרת אלה כי השנה שבה ליאל למד בגן הוקדשה לרמב"ם ולמשנתו. ביום השנה לפטירתו, ליאל הגיע עם תמונת הרמב"ם ונר זיכרון וביקש שנדליק את הנר לזכרו. הדבר היה מרגש וכל כך הולם. המשכנו במנהג הזה גם בשנים שלאחר מכן. ההורים, רוית ומשה, היו מעורבים בגן והיו לנו לעזר בכל עניין ודבר שנדרש, מספרת אלה". סרן איתי אריאל גיאת הי"ד הוא הרביעי מבין ילדי גן ארז שנפלו בשנה הקשה הזו. לאוקטובר בדרום לבנון. "הבשורה 2- איתי, קצין הנדסה קרבית ביחידת יהלו"ם, נפל ב המרה הגיעה אלי בערב ראש השנה", אומרת אלה. "איתי היה ילד שתמיד חיוך היה נסוך על פניו". היה לו שיער שחור, מבריק וחלק. מראה שובבי וחייכני. ילד כשרוני עם חשיבה יצירתית. תמיד התחבר עם כולם, היה חבר טוב ומעולם לא היה מעורב בריב, אלא התנהל בחברות ובחביבות. ההורים שלו, דגנית וארז, היו פעילים בחיי הגן, ואביו היה מעין "מגשים החלומות" של הגן, נזכרת אלה. ארז בנה לגן תיבות דואר אישיות ואף בנה לנו תיבת דואר אמיתית, כדי שהילדים יוכלו להתנסות בכתיבת מכתבים ושליחתם. הוא גם בנה עבור ילדי הגן תחנת דלק מיניאטורית מדהימה. איתי היה מאד גאה בעבודות של אבא שלו". איך נודע לך על עליו? "קיבלתי את הידיעה משכנתי. הבנתי לאן כיוון השיחה בינינו הולך ופשוט סירבתי לשמוע אותה. ממש התמוטטתי כשהיא אמרה לי שאיתי נפל. המחשבה שזה החלל הרביעי מהגן שלי, שבו כל ילד הוא עולם קסום, פירקה אותי באופן שאין לי מילים לתאר". תסבירי. "קשה לי. בלתי אפשרי להכיל את הבשורות הנוראיות על כל אחד בנפרד, ועוד יותר כשזה במצטבר, כשבכל פעם שהגיעה ידיעה חדשה. אני מתארת לעצמי שמפקד מחלוקה או פלוגה, או מג"ד ביחידות לוחמות, בוודאי נערך נפשית לאפשרות שאולי באחד הימים חיילים שנמצאים תחת פיקודו לא יחזרו מהקרב. זה כנראה חלק מהתפקיד. אני לא מפקדת בסיירת אלא בסך הכל גננת של ילדים קטנים. גידלתי אפרוחים ולא יכולתי בכלל לחשוב עליהם במונחים של מלחמה. אולי מהסיבה הזו ההלם שלי כל כך גדול. מאגר הדמעות והכאב נפתחים בכל פעם מחדש. גם עכשיו אני פורצת בבכי בלתי נשלט כשאני נזכרת או רואה תצלומים שלהם, ואני כל הזמן נזכרת. פגשתי ילדים מהגן, חברים של ארבעת הגיבורים. ילדים שלא התראיתי איתם ולא שמעתי מהם במהלך השנים, לצערי, נפגשנו במהלך השנה הזו בהלוויות ובניחומי אבלים ובפייסבוק. צעירים בשירות צבאי, כאלה שהשתחררו והתחילו לימודים או מטיילים בעולם. הם עצובים ולא מעכלים את המציאות הקשה. "המשפחה שלי קיבלה את הידיעות הנוראיות ומשתתפת בצער המשפחות, שכן חלקם מכירים את ההורים, את האחים של הנופלים, את הסיפורים ששמעו ממני עליהם. עצב נוראי. מותם עדיין לא נתפס בתודעה שלי ובמיוחד העובדה כי ארבעה מהחללים של שוהם הם דווקא מהגן שלי, גן ארז". מה הביא אותך להסכים להתראיין? "לא מזמן רצו לראיין אותי לטלוויזיה" מספרת אלה. "בתחילה סירבתי. הרגשתי שאיני מסוגלת לעמוד בעומס הרגשי. הרגשתי חנוקה וחששתי שלא אהיה מסוגלת לבטא את מה שעל ליבי באופן פומבי. בסוף הסכמתי מתוך מחשבה שגם זו דרך להנצחה והבעת ניחומים. זה דבר שחשוב למשפחות, ולכן אני גם משתפת את הקוראים בסיפור של הנופלים ובתחושותיי". מעבר לצער, את בוודאי גם מרגישה גאווה. "הייתה לי זכות עצומה להיות הגננת שלהם", קובעת אלה. "הילדים הללו הפכו להיות גרסה בוגרת ומלוטשת של מה שהיו בילדותם. ילדים ערכיים, מקסימים ומוכשרים. הפסדנו אנשים למופת. אני משתתפת בצער המשפחות היקרות לי. תודה לכם גיבורי ישראל. אני אוהבת אתכם לתמיד. יהי זכרכם ברוך" אני מתארת לעצמי שמפקד מחלוקה, או פלוגה, או מג"ד ביחידות לוחמות, בוודאי נערך נפשית לאפשרות שאולי באחד הימים חיילים שנמצאים תחת פיקודו לא יחזרו מהקרב. זה כנראה חלק מהתפקיד. אני לא מפקדת בסיירת אלא בסך הכל גננת של ילדים קטנים. גידלתי אפרוחים ולא יכולתי בכלל לחשוב עליהם במונחים של מלחמה. אולי מהסיבה הזו ההלם שלי כל כך גדול "הייתה לי זכות עצומה להיות הגננת שלהם". אלה פרץ
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=