36 296 גליון | 2024 ספטמבר הפעם הראשונה שבה חזרו בני משפחת ניר 8- לקיבוץ סעד, כמשפחה, מאז שהתפנו משם ב באוקטובר, היתה בחג השבועות. “הלכנו בשבילים והילדים אמרו: ‘אלה השבילים של הבית שלנו‘. מאוד שמחנו לחזור ואנחנו בהחלט מרגישים שהקיבוץ הוא הבית שלנו. אבל גם שוהם היא הבית שלנו“. עד לאותה שבת נוראית ביישובי העוטף, לא חלמו יעל וליאור ניר, לעזוב את ביתם בקיבוץ סעד, , נועם, 14 , שבו גידלו את שלושת בניהם: איתי וחצי ואת הכלב מקס. אלא שפחות 8 , ואלון 13 מחצי שנה אחרי כן, הם כבר גרו בשוהם, מגובים בתמיכת הקהילה המקומית החמה והעוטפת ומאז, הם חצויים, פיזית ורגשית בין שני הבתים ותוהים, לאן יוביל אותם העתיד. יעל, גננת וליאור, מהנדס חומרים ואיש הייטק, , לאחר ששהו 2023 נחתו בשוהם בסוף דצמבר כשלושה חודשים עם כל קהילת קיבוץ סעד, במלון נבו בים המלח. ליאור הוא בן הקיבוץ ואת יעל, מאזור חוף הכרמל, הכיר כשהגיעה לקיבוצו בגלל העבודה ונשארה בזכותו. מלבדם, הגיעו ליישוב עוד מספר משפחות, מהעוטף ומהצפון. באוקטובר, לאחר ששהו 8- ביום ראשון, ה שעות, קיבלו חברי קיבוץ 24- בממ“ד למעלה מ סעד - הקיבוץ השני בגודלו אחרי בארי, הוראה להתפנות מקיבוצם. הם ארזו את בני המשפחה וחפצים אישיים, וכשהיה אישור לצאת מהמרחבים המוגנים - בזהירות רבה, בעיקר כי האזור עדיין שרץ מחבלים, יצאו משם למלון נבו בים המלח. "לקחנו אתנו את החיים הקהילתיים שלנו – את המרפאה, את הגנים. למעשה, כל מערכי הקיבוץ ירדו לים המלח, כולל רכבי הקיבוץ, לטובת כלל החברים. אספנו תרומות שונות שהגיעו מאנשים והקמנו 'כלבו'. תרמו לנו מכונות כביסה – ארגנו תורנויות כביסה וייבוש". רבים מאנשי החינוך של סעד הם תושבי הקיבוץ, וכך, מהר מאוד כללה ההתארגנות, פתיחת גן לקטנטנים באחד מחדרי הכנסים במלון והקמת בית ספר מאולתר לתלמידים, שבתחילה פעל באוהלים על המדשאות ובהמשך, הועבר למבנים בנווה זוהר, מספר דקות מהמלון. “הקיבוץ שלנו מופרט כבר שנים ופתאום, ליאור: חזרנו לאכול ביחד בחדר האוכל - מי שהיו מאוד נרגשים מכך היו הוותיקים שלנו. היו ערבי התכנסות ותרבות, ארוחות שבת. פתאום היתה קהילה“. שזה דווקא לא רע. “זה היה נהדר“, הם אומרים. “בעיקר בהתחלה. באוקטובר לא יכול 7- מי שלא חווה את אימת ה להבין מה קרה שם. הגענו למלון והבטנו אחד לשני בעיניים - ולא היה צריך יותר מזה. חיבוק, דמעות, היה עם מי לחלוק את זה. היו סביבנו עשרות אנשים מופלאים שרק רצו לעזור ולחבק ולעטוף - וזה היה נפלא, אבל רק לנו היתה שותפות גורל ורק אנחנו הבנו מה עבר עלינו“. ניסוי חברתי אלא שהזמן עבר ו“המלון הקיבוצי“ קצת שיבש את אורחות החיים. “בעצם, לא גרנו בבית ולא היתה לנו פינה אמיתית, למרות שבמלון השתדלו מאוד לתת לכל משפחה חדר גדול ומרווח או שני חדרים - בהתאם למספר הנפשות, ועשו הכל כדי להקל עלינו. היינו בים המלח, קיבוץ שלם בכמה קומות של מלון, הכל היה מאוד קרוב וצפוף, וקיבלנו המון שעות קהילה מבלי שהיתה לנו היכולת להתאוורר“. מה הקשה על הילדים? "היה קשה לשים להם גבולות, הם לא היו יעל: במקום של שקט ושל שגרה ואני חושבת שהיה להם לא פשוט להתנהל, במקום שלא היה הבית שלהם". “המבוגרים של הקיבוץ. ירדתי במעלית אלון: קומה אחת? העירו לי מה פתאום אני לא יורד במדרגות. עשינו משהו - שאלו למה אנחנו לא עושים משהו אחר“. “הגיעו אמנים כמו חנן בן ארי, אגם בוחבוט, איתי: עדן חסון, שחקני ‘ילדי בית העץ‘, כדורגלנים, כדורסלנים. למדנו ושיחקנו מהבוקר עד הערב, לפעמים זה היה כיף ולפעמים כבר קצת נמאס“. “היינו במעין ניסוי חברתי מוזר - אתה יוצא ליאור: מהחדר ורואה את החברים והשכנים במעליות השקופות, פוגש אותם בלובי, בחדר האוכל ואם אתה רוצה להתנתק קצת - אין כל כך לאן ללכת כי אנחנו בים המלח ולא במרכז העיר. האינטימיות של המשפחה הגרעינית שלנו נעלמה וגם הילדים קצת הלכו לאיבוד. אנחנו אוהבים ומכבדים את חברי הקיבוץ, אבל הרגשנו קצת בתוך קומונה והתגעגענו לשקט שלנו, עד שנהגנו לקחת את האוכל מחדר האוכל ולאכול בחדר, סביב שולחן קטן. היה פחות נוח אבל זה היה המפלט שלנו“. מתישהו בתחילת חודש דצמבר, לאחר שכבר היו דיבורים על מעבר למגורי קבע, ואלה נמוגו - גמלה בלב יעל וליאור ההחלטה לעזוב את המלון ולמצוא לעצמם בית קבע. דודיה של יעל, צביקה ורבקה אבינרי, תושבי שוהם, הציעו להם להגיע ליישוב והם קיבלו את ההצעה, שכרו קוטג‘ תחתון ברחוב לכיש, ובסוף אותו חודש עזבו את המלון והגיעו לשוהם. ריח של שניצלים איך היתה קבלת הפנים לה זכיתם? “לא האמנו למה שקרה סביבנו! הגענו יעל: בחמישי ובשישי כבר היינו בבית שהיה מרוהט חלקית, והיו בו כל טוב דברים שהיינו צריכים, אוכל, ומה לא! אנשי קהילת ‘קשת‘, יעל דהן מיד משוהם ויערית כליפה, רכזת המתנדבים ואיתם קבוצה ענקית של תושבים מדהימים - שאלו, הביאו, ארגנו, עזרו לסחוב, זה היה מדהים! יש פה קהילה מרגשת. זו ההזדמנות להודות לכל מי שהיה ועזר – הרגשנו עטופים ורצויים ותודה מיוחדת מגיעה לבועז ורונית רוזמן, חברי קיבוץ סעד לשעבר, וכמובן גם לדודים, צביקה ורבקה אבינרי, שעזרו המון להצלחת המעבר שלנו". מה היה עם הילדים והלימודים? "אלון ונועם החלו ללמוד בבי"ס קשת ואיתי בחטיבת הביניים יהלו"ם. בבתי הספר קלטו אותם מכל הלב ובזרועות פתוחות ותיכף היו סביבם חברים". איך היה הסופ“ש הראשון בבית? “מרגש מאוד. ומה הכי ריגש? הריח של הבישול הביתי“. “הכי התגעגעתי לשניצלים, זה היה הדבר נועם: הראשון שביקשתי שאמא תכין“. “אז עמדנו וטיגנו שניצלים, והלכנו בפיג‘מה, יעל: ואמרנו לעצמנו שאנחנו בבית“. שרון חן "עד היום אנחנו מתקשים להכיל את זה, שלנו קרה נס גדול ולכאוב על שאנשי כפר עזה, לא היו ברי מזל כמונו" בין שני בתים יעל וליאור ניר, שלושת בניהם והכלב מקס, חיים בשוהם כבר למעלה באוקטובר, היה נשארים לבטח 7 מחצי שנה אלמלא אירועי הבקיבוצם, סעד, אבל החוויה שעברו והקושי להמשיך ולחיות במלון כמפונים, גרמו להם להשתקע בשוהם כעת, הם חצויים בין שני בתים - עד שתיפול ההחלטה להיכן יוביל אותם ליבם יעל וליאור ניר למלחמה למלחמה פרויקט מיוחד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=