32 296 גליון | 2024 ספטמבר , הוא תושב חדש בשוהם. לפני שנתיים 34 , צורי דיל הוא ורעייתו, אור, עברו מירושלים לשכונת הדרים וחצי ושנתיים. הוא קצין 4 , יחד עם שתי בנותיהם בקבע והיא מעצבת גרפית שעובדת כעצמאית. לפני שנה הכל נראה רגוע ומבטיח ודבר לא רמז על הטלטלה שאליה ייקלעו כעבור זמן קצר. אלא שבתחילת המלחמה שניהם נקראו לדגל. אור קיבלה ושובצה כמפקדת מרכז לוגיסטי. היא השתחררה 8 צו רק לפני ימים ספורים, ואילו צורי מיהר לגדוד שלו שהשתתף בלחימה. לחיל השריון, במסלול 2009- הוא התגייס לצה“ל ב של בני ישיבות הסדר. “באמצע המסלול החלטתי לעזוב והעדפתי שירות צבאי רגיל“, הוא אומר. שעליו פיקד הוא בכלל גדוד הכשרה ולא 198 גדוד תוכנן להילחם. “היעוד של הגדוד שלנו הוא להכשיר לאוקטובר מצא אותנו בסיום 7- שריונאים. ה ההכשרה ויציאה הביתה. הקפצנו את כל הגדוד מהבית, כשהרוב הוקפץ למחנה סיירים ליד אילת. העלנו את כל הטנקים לאזור מבקיעים קרוב לעזה ומשם הצטרפנו לחטיבת הנח“ל. זה היה התפקיד הראשון שלי כמג“ד. עד אז הייתי סטודנט למשפטים מטעם הצבא במשך שלוש שנים ושנה נוספת בקורס לנובמבר יצאנו 29- פו“ם, כהכנה לתפקיד מג“ד. ב להתקפה כגדוד המוביל את חטיבת הנח“ל בחלק הצפוני של רצועת עזה. במשך חודש וחצי השמדנו אויב ופגענו בתשתיות. היו לנו פצועים והרוגים, אבל פעמה בקרב חיילי גדוד רוח אמונה בצדקת הדרך, רעות גדולה ורצון להילחם ולהשלים את המשימה בכל מחיר. לדצמבר היה נר ראשון של חנוכה. ביקשתי לקבל 7- ב באספקה מהבית - חנוכייה שקיבלנו מחמי וחמותי. היה לי חשוב להדליק את הנרות בעזה, כביטוי לסיבות שבגינן אנחנו פה. אבל ביום הראשון של חנוכה בחמש בבוקר, במהלך התקפה בג‘בליה, נפגעתי מנ“ט. נפצעתי מרסיסים. המון רסיסים, בעיקר בפנים. הם חדרו גם לבלוטת הרוק ולצינור הרוק, ולרופאים היה קשה להוציא אותם. דיממתי, אבל הרגשתי שאני יכול להמשיך לתפקד. אחרי חצי שעה נתתי פקודה לסיום ההתקפה וחזרנו למגנן הגדודי. החוליה הרפואית של חטיבת הנח“ל החליטה לפנות אותי מיד לבית חולים. נותחתי בסורוקה ואושפזתי שם למשך שלושה ימים. סיכמתי עם הרופא שאני עוזב את בית החולים ושבוע אחר כך אחזור להיבדק אצלו. יצאתי מבית החולים הביתה כדי להתארגן ימים פגשתי 73 לחזרה לגדוד, ובפעם הראשונה אחרי את הבנות שלי. לצערי, בערב שבו תכננתי לישון ולצאת מהבית מוקדם בבוקר, החבר הכי טוב שלי, רס“ן גל בכר, נהרג בתאונת דרכים. הגעתי לאשתו כדי לחזק אותה ומשם המשכתי ישר לעזה. אפילו לא השתתפתי בהלוויה. “המשכתי בלחימה תוך שכולי חבוש. היו לי המון חתכים ותפרים ועיקר החשש היה מזיהום. הכח הרפואי השגיח עלי מקרוב כדי להבטיח שזה לא יקרה. רק כשחזרתי מבית החולים והתקבלתי בגדוד על ידי מפקדי הפלוגות והקצינים באהדה גדולה, הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון ושיש ערך מורלי ומנהיגותי. המפקדים ממש חיכו שאחזור. אחרי ג‘בליה המשכנו בהתקפה בדרג‘ תופח, אזור שצה“ל לא תמרן בו קודם לכן. לצערי, הסמג“ד שלי, רס“ן דביר פימה, נהרג מהפעלת מטען. באמצע ינואר הגדוד חזר לסיים את ההכשרה בבסיס סיירים ואחר לאוגוסט נכנסתי 1- כך חזר לג'בליה בפעם השניה. ב , גדוד הטנקים הראשון של מדינת 82 לתפקיד כמג“ד ‘. הספקתי לתמרן עם הגדוד 48 ישראל שהוקם בשנת בדיר אל בלאח. 98 ולחמנו תחת אוגדה מה היה לך הכי קשה? "הבנות שלי נפגעו מזה שלא היינו בבית במשך תקופה ארוכה. הייתה להן תחושת חוסר יציבות. אני בכלל לא הייתי בקשב לבית ואור עשתה בצבא שעות, יום ולילה לסירוגין. 12 משמרות בנות היא הייתה מאד חסרה לבנות. בלי ההורים שלנו שהתגייסו לסייע, לא היינו מצליחים לעבור את התקופה הזו. ברור לי שהבנות שילמו מחיר יקר שאני עדיין לא יודע להעריך אותו". שנה למלחמה, משהו השתנה בתובנות שלך? “עם ישראל יודע להתאחד ברגעים קשים וצובט לי שכשהדברים מתייצבים, אנחנו חוזרים להתעסק בריבים, במחלוקות ובקיטוב שביננו. אני מבין שהאחדות היא הכוח האמיתי שלנו. התקווה שלי היא שנהיה מלוכדים ונקבל רוח גבית מהעם, ושמקבלי החלטות ידעו לקבל החלטות אמיצות, בהבנה שמי שיצטרכו ליישם אותם אלה החיילים. הם מוכנים ליטול על עצמם סיכונים כדי לייצר כאן חברה עם מרקם חיים תקין“. מה היית רוצה שיקרה בעתיד? “החלום הוא שהבנות שלי יגדלו ללא חשש להגיע לעוטף או לצפון. אם הגורל זימן לי ולבני הדור שלי לשלם את המחיר בשביל זה, אני מוכן לסבול את האתגרים ואת כל הקושי שבדרך, כדי שלבנות ולדור הבא יהיה עתיד טוב יותר“. אחרי תקופה כל כך ארוכה בעזה, אתה מרוצה מהבחירה שלך בקריירה צבאית? “זה נכון שיש מחירים. אבל לא רק אנשי קבע משלמים מחיר אלא גם מילואימניקים שלא ראו את המשפחות תקופה ארוכה. אני מאמין בצבא, בדרך החינוך של הצבא, וביכולת לייצר מחייל טוב גם אזרח טוב. אלה הסיבות שבגללן אני כאן. כל עוד אוהבים ומאמינים במה שעושים, מוכנים לסבול את הקושי שכרוך במאמץ“. הכרת את השריונר משוהם אור ברנדס ז“ל שנפל בעזה? “למעשה אני עכשיו בדרכי לפגוש את הוריו, מיקי ושמחה. אני לא הכרתי אותו. הוא נפל לפני שאני הגעתי גדוד. בכלל, אני נמצא בקשר עם כל משפחות החיילים והמפקדים שנפלו וזה ילווה אותי להמשך החיים“ למלחמה אני מוכן לסבול קושי, כדי שלבנות שלי יהיה עתיד טוב צורי, תושב שוהם ומג"ד בשריון, נפצע בעזה מפגיעת טיל נ"ט, אושפז ועזב את בית החולים כדי לחזור ולהילחם בראש חייליו פרויקט מיוחד סא"ל צורי דיל אילן דואק "הבנות שילמו מחיר יקר". משפחת דיל צורי במהלך הקרבות
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=