32 295 גליון | 2024 אוגוסט בימים אלה המסך יורד על הסטודיו למשחק של יוג‘ין נכט, שפעל ביישוב משנותיו הראשונות שנים. במהלך השנים המוסד התרבותי 23 במשך הזה העלה יותר משבעים הצגות ומחזות זמר, גם במסגרת תיאטרון נוער וגם בתיאטרון מבוגרים. ההפקות היותר ידועות היו: אלימות, האגף הסגור, , הקוסם מארץ THE SHOW MUST GO ON סקפינו, בוז, אזעקה לשווא, ראש עיר בכל מחיר, אוסקר, פרפל‘ה, חתונה מושלמת, המזליסטים ואחרים. במצטבר, הסטודיו העלה אלפי מופעים, מיעוטם בשוהם וחלק לא מבוטל בפסטיבלים בחו“ל. אגב, בשניים מהפסטיבלים האלה נטלה חלק גם קבוצת תיאטרון מאירן שיצרה קשרי ידידות עם הקולגות מהיישוב. “אחת השחקניות אפילו ניגשה אלי ובקשה סליחה בשם העם האירני שאוהב את היהודים והישראלים. זה מאד ריגש אותי“, אומר יוג‘ין נכט, העסוק בימים אלה בחיסול מפעל חייו. 72 נכט, בעל חזות וגינונים אירופאים, נולד לפני שנים בבוקרשט. על אף חמישים שנותיו בארץ, אי אפשר לטעות במבטאו הרומני, כמו גם בעידון והטון הרך שמאפיינים אותו מרגע שהוא פוצה את פיו. כבן לאנשי תיאטרון. אביו נחשב לאחד הקומיקאים המפורסמים במדינה ואמו שחקה לצדו באותו מוסד. נכט ג‘וניור הלך בעקבות הוריו, למד באקדמיה לתיאטרון וקולנוע של צ‘אוצ‘סקו ואף שיחק בכמה סרטים מצליחים. כמובילי תרבות במדינה שבה התיאטרון נהנה ממעמד חשוב, ההורים בהחלט נמנו על השמנה וסלתה של החברה הגבוהה בבוקרשט. ולמרות זאת, הלהט הציוני של יוג‘ין הדביק את ההורים והם נטשו הכל כדי לעלות לישראל. “כאן 70- מאחוריהם בשנות ה טעמתי בפעם הראשונה את טעמו של החופש“, אומר נכט. “שטיפת המוח, הטוטליטריות והדיכוי, נראו לנו ברומניה כדבר טבעי ומתבקש. רק בארץ הבנתי שאפשר גם אחרת וכמה זה היה נורא. מצד שני הרגשתי נפילה לתהום, במובן הזה שלקח לי שנים להבין את העולם הקפיטליסטי ולהפנים שצריך להילחם על הפרנסה. כי ברומניה, בין אם תרצה ובין אם לאו, הייתה לך עבודה ופרנסה עד סוף החיים. התקבלתי לעובד כעוזר במאי וכשחקן לתיאטרון התגייסתי 28 ילדים ונוער של אורנה פורת. בגיל לתיאטרון צה“ל וללהקה צבאית. היה לנו מופע ‘קצת מזה וקצת מזה‘ והיתה לי הזכות לגלם את נתן אלתרמן. לקראת הסוף הייתי גם מנהל אומנותי של תיאטרון צה“ל. נכט נשוי לאתי, מורה שנים. אב 25 מיתולוגית לאנגלית וגר ביישוב מזה לשלושה בוגרים. “בתקופה של גיל ליבנה קיבלתי המון הנחות, בעיקר בשימוש באולמות המקומיים כדי להציג את היצירות שלנו. הנהלת המועצה שהחליפה אותו לא ראתה שום חשיבות בערכים של יצירה מקומית. בכל זאת מדובר בעשייה תרבותית. הרי הסטודיו לא היה רק בית לחוגים, אלא מוסד שהעלה הפקות מקוריות, כתיבה ומוסיקה מקורית. גיל ראה את הדברים הטובים האלה והחשיב אומנות מקומית. לא רק של תיאטרון אלא גם אומנות פלסטית בכלל, כמו ציור ופיסול“. “אנשים מופתעים מכך שאחרי ליבנה, המועצה חדלה מתמיכתה בתיאטרון, כשידוע שבכל הארץ רשויות מקומיות דווקא מעודדות יצירה ואומנות. במפגשים עם קבוצות תיאטרון אחרות התפלאו לשמוע שאנחנו שורדים בלי תמיכה משום גורם. לפני שנה למשל, השתתפנו בפסטיבל באוסטריה. הייתה איתנו קבוצת תיאטרון נוער חובבים של סטודיו יורם לווינשטיין. הם לא האמינו שאצלנו התלמידים שילמו עבור הטיסות, בעוד שהם קיבלו סבסוד. ניסיתי לפנות לפטיגרו שבמשך חודשיים לא הסכים אפילו לראות אותי. בסוף כשהתעקשתי להיפגש, הוא אמר שמה שהיה לא יהיה והוא רק רוצה לחסוך את הכסף. תיאטרון אינו יכול להתקיים רק ממכירת כרטיסים. ולכן נאלצתי לשלם מכיסי עבור האולם של חמש, המסך יורד שנים אחרי שנוסד, המסך יורד על התיאטרון 23 המקומי של שוהם, שיזם עשרות הפקות והעלה מופעים על במות מכובדות ברחבי אירופה. אבל אצלנו בלבנט, לא היתה לו העדנה. שיחת סיכום עם המייסד יוג‘ין נכט. “כאן טעמתי בפעם הראשונה את טעמו של החופש“, אומר נכט. “שטיפת המוח, הטוטליטריות והדיכוי נראו לנו ברומניה כדבר טבעי ומתבקש. רק בארץ הבנתי שאפשר גם אחרת וכמה זה היה נורא. מצד שני הרגשתי נפילה לתהום במובן הזה שלקח לי שנים להבין את העולם הקפיטליסטי. להפנים שצריך להילחם על הפרנסה“ מאת: אילן דואק
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=