26 293 גליון | 2024 מאי - שרון חן - אחרי כן – לא זכר דבר. מאז הקפדנו לנעול את הדלתות אבל התופעות המשיכו ולא חלפו גם כשבגר. כשהתגייס סיפר לחבריו על התופעות מהן הוא סובל, הקפיד תמיד לישון בקומה התחתונה במיטות קומותיים וביקש מהם לא להיבהל אם יסתובב ביניהם או יישב על המיטה וידבר, מה שאכן קרה. הוא היה חולם חלומות מציאותיים, ניהל דברים שלמים מתוך שינה – ולא זכר דבר כשהתעורר". קצת לפני שנהרג, הגיע לבית אל, לשרת כקצין שלישות באוגדת איו"ש. הוא עמד מול אתגרים רבים בתפקיד החדש, שהיה כרוך בטיפול בכוח האדם האוגדתי. הוא דאג לחיילים ולרווחתם ועבד סביב השעון. "תופעות של פאראסומניה מחמירות מאוד ככל שהאדם הסובל מהן, עייף", מסבירה יעל. "הוא היה תשוש, נהג להירדם בכל מקום ולא היה מרוכז". ברוב המקרים, אירועי פאראסומניה אינם מסתיימים בטרגדיות אולם תועדו גם מקרים של תאונות קטלניות בגלל חוסר המודעות מתוך שינה. אחרי אימון ירי, לא הספיק אחיעד להחזיר את הרובה ונטל אותו אתו לחדרו ובלילה – אירעה תקרית הירי הטראגית שגבתה את חייו. "אף אחד לא קישר את הפאראסומניה למיעוט שעות השינה, לתשישות שהיה נתון בה ולתקרית הירי. החוק בצה"ל לא מאפשר לאנשים עם פאראסומניה לשאת נשק אבל מי ידע? אחיעד היה מודע למצבו, אבל לא הציף את זה ברמה הפיקודית. הוא היה קצין צעיר ורצה לשמש דוגמה טובה. הוא היה מצטיין באופיו וכנראה הרגיש לא נוח להתלונן ולדרוש שעות שינה. הוא החליף חיילים שלו בשמירות כי היו עייפים – אבל הסתובב עייף ומותש בעצמו ובטוח שלא העלה בדעתו, שמשהו עלול להיות קטלני אם יישא נשק. גם אנחנו לא העלנו בדעתנו". היום, אומרת יעל, "חייבים לעורר סביב העניין מודעות ציבורית. על פי חוות דעתו של הרופא המומחה, מותו הטראגי של אחיעד היה בעל מאפיינים מובהקים של תאונת נשק קטלנית בעקבות מצבו. דהיינו – בעקבות מעשה אימפולסיבי שנעשה ביקיצה חלקית, שבה הכישורים המנטאליים ירודים מאוד. אחיעד סבל מהתופעה שהחריפה והלכה במהלך השבועות האחרונים לחייו, ובסופו של דבר כפי הנראה גרמה למותו הטראגי. חייבים לאבחן חיילים במצבו, לדאוג להם לתנאים נכונים, לשינה ושלא יישאו נשק". נסיבות מותו של אחיעד לא הקלו על היגון שבלכתו, אבל היה בהבנתן כדי להשקיט מעט את נפשם של אלה שאהבו אותו ושהוא אהב בכל ליבו. משפחת בריידי וחצי, נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה, לאב אמריקני שהיה פליט הונגרי 56 , יעל , מחלוצי ההייטק ECI ולאם ישראלית. אביה, דיויד רובנר, היה נשיא חברת וממקימי קריית ההייטק "קריית אריה" בפתח תקווה, העיר אליה עלו ההורים עם בתם התינוקת. כשהיתה כבת שנה וחצי, בעקבות מחלת חום, איבדה יעל חלק משמיעתה ועד היום היא נעזרת במכשיר שמיעה וקוראת שפתיים. "יש לי שרידי שמיעה ועם מכשיר אני שומעת חלקית. אנחנו בעידן הכי טוב שיכול להיות – ואני מתקשרת בקלות גם בוואטסאפ ולא מרגישה מוגבלת". כדי להעניק לה טיפול מתאים וכדי שתגדל ישראלית – עלתה המשפחה, כאמור, והתיישבה בפתח תקווה, שם התגוררו לצד קהילה גדולה של עולים כמותם, מארה"ב. היא למדה בבתי ספר רגילים, עשתה שירות לאומי ולאחר מכן פתחה בקריירה כצלמת. לאורך השנים עבדה כצלמת ב"ידיעות אחרונות" והציגה מספר תערוכות צילום, פרי עבודתה. כמה מהצילומים שלה תלויים בבית בשוהם, ובקומת המרתף, יש עדיין מעבדת פיתוח לצילומים, לא פעילה מן הסתם, זכר לתקופה הטרום-דיגיטלית. לאורך תקופה מסוימת בבגרותה, התגוררה משפחתה בחיפה. שני אחיה למדו בטכניון והיא למדה אמנות לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה. שם, הכירה את בעלה הראשון, נישאה לו והשניים הביאו לעולם את אחיעד ואת אביבית. שמו של אחיעד, נועד להנציח את אחיה של יעל, משה ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים שנה. "משה היה סטודנט מצטיין לרפואה. הוא היה נשוי טרי 35 בסיני, לפני ונסע לדרום עם חבר. אוטובוס מצרי התנגש בהם באזור נואיבה והוא לא קיבל טיפול מתאים ונפטר. כיוון שהיה אזרח אמריקאי, מותו כמעט גרם לתקרית דיפלומטית". חצי שנה אחרי מותו של אחיה, ילדה את אחיעד. "קראתי לו לזכרו של משה – אחי לעד. אחיעד". כשהיא אם לשני ילדים קטנים, התגרשה מבעלה, ואחרי זמן קצר שנים נשואים), הם ביחד 24( שנה 26 הכירה באמצעות חברה, את אבי צמט, וכבר ב"פרק ב'" ובזוגיות אוהבת. ליעל ולאבי ששה ילדים, כולל אחיעד. כשהכירו, היה כל אחד מהם גרוש עם שני ילדים שהביא עמו לקשר. במקרה או שלא – השניים שלה, אחיעד ואביבית, הם בני אותו גיל של ילדיו של אבי, גל ומאיה. לאחר שנישאו, הביאו לעולם את , שהתגייס לפני כחודשיים 19 תמרה, כיום קצינה בחיל האוויר ואת יואב, בן ונמצא בעיצומו של קורס בחיל האוויר והמשפחה הפכה למשפחה של ששה ילדים – שניים שלו, שניים שלה ושניים משותפים. קצת "משפחת בריידי", למי שזוכר. גם הם משתעשעים ברעיון. איך זה לגדל ילדים במשפחה כזו? הכי טבעי שיש. הקשר ביניהם מצוין וזה שנולדו שניים משותפים קטנים, היה 'דבק' נהדר ומקור לאהבה רבה מצד כל האחים הבוגרים". "גם בצבא – סיפר לחברים שלו על התופעות, הקפיד תמיד לישון בקומה התחתונה במיטות קומותיים וביקש מהם לא להיבהל אם יסתובב ביניהם או יישב על המיטה וידבר, מה שבהחלט קרה" "אין דבר נורא כמו לאבד בן. אבל אמרנו לעצמנו שיש לנו עוד ילדים שצריכים אותנו והחלטנו שלא ניפול – למרות שזה הכי קל. אנשים שלא מכירים אותנו לא יודעים על האסון שפקד אותנו, הבית שלנו פעיל" "מצפה אחיעד" בגן החבל יעל ואבי, עם תמונתו של אחיעד. הבנת נסיבות מותו, משקיטה מעט את נפשם של אוהביו
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=