“היי אוהדי, המון זמן לא דיברנו. בפעם אחרונה שלחת לי הודעה בוואטסאפ, ‘מה שלומך?‘ עניתי בקצרה ‘בסדר‘. אנחנו הרי לא הכי טובים בהתכתבויות. ילד מצחיק שכמותך, תמיד ידענו שאתה מיוחד וכשרוני, עם לב ענק, אבל רק ב’שבעה’, שככה נפלה עלינו, גילינו המון דברים שלא ידענו שעשית בצנעה ובענווה שאפיינו אותך, הופתענו לראות טקסט ששלחת למורה לאזרחות לפני שנים. סיפרו לי שהיית הרוח החיה בתחרות הכספות של מכון וייצמן, ילד כשרוני שלי, גאון בפיסיקה ובמתמטיקה. אנשים שלא הכרתי, סיפרו כיצד נהגת לעזור לכולם, ב’יד משוהם’, לגברת עם הסלים שהתעקשת להסיע עד לביתה (בדיעבד הסתבר שזה היה אחיך ), לחייל שהתקשה בשירות הצבאי, לחברים באימוני הכושר ובעצם, לכולם. רוח חזקה מנשבת היום, מזרחית שכזו ואני רואה אותך בעיני רוחי, מתארגן ביחד עם אחיך, אופיר, מכין את הגלשנים והקייטים, סוגר עם החברים את סירת החילוץ, שיהיה ‘מה שבטוח’, הולך ושר לעצמך רו’ווווח יש ר’וווח. אחותך, שפי, שלחה לי סרטון של האחיינית שלך. היא כבר עומדת על שש. אני יודעת שהיית מצטרף אליה, נשכב לידה ומתגלגל איתה, ‘צחוקים’, היית אומר. ואילו טליה, אחותך הצעירה, שגדלתם יחד ממש כמו תאומים, מחשבת מסלול מחדש, מה יהיה עכשיו על הטיול שתכננתם לאוסטרליה? החברים שלך, אלה שגדלת איתם, נמצאים עכשיו בטיול הגדול, מצטלמים עם תמונתך ומדביקים סטיקרים שלך ברחבי העולם. אחרים כתבו לך שירים. ‘מה אתם עושים? איזה שטויות’, היית אומר. בחדרך, אליו אנחנו בקושי נכנסים, הגיטרות ממתינות מיותמות, מחכות למישהו שיפרוט על המיתרים ויפיק מהן צלילים. הספרים שלך, המחברות והעלונים ללימודי הנדסת החשמל עדיין שם. ערב פסח חלף לו וחסרת לנו מאוד. צחקנו, שאין מי שינהל את הסדר, העברת את האחריות אלינו. ואנחנו, נשארנו עם חור ענק שלא ניתן למלא”. אוהבים ומתגעגעים עד אין קץ, אמא והמשפחה ואהד ארגס עיליקה, חוד החנית שלנו. כמעט חצי שנה חלפה מאז שהלכת לנו. קצת אירוני לכתוב לך - אני כותבת אליך, למרות שלא אקבל ימים, 150- תשובה בחזרה. קרוב ל מנפילתך, שצלילי הגיטרה שלך לא נשמעים באוזניי והרמוניית הנגינה לא מתפשטת בבית. הפכת למלאך המנגן שלנו. ימים, שאני אבודה בתוך 150 ימים שבהם קשה 150 . השכול לי לראות את החדר שלך, ששוכן ליד שלי. איך אפשר להיכנס אליו מבלי להתפרק מבכי? יש זיכרונות, דברים טובים, אולי אפילו רעים. וכל זיכרון הוא כמו 150 . יהלום ששווה מיליארדים ימים שעיניך כבר לא בורקות ומאירות את הבית, וביתנו הפך מנוצץ וחי לחלול וריק. קלישאתי להגיד שהיית מיוחד, אבל היית באמת מיוחד מאוד וזו היתה חוויה מלמדת וממלאת, לגדול לאח שכל כך אוהב את הצבא, מסור לחבריו, אוהב חיות, נהנה מהחיים. אחד כזה שכשקצת קשה - היה מחייך את החיוך המקסים שלו, שהמיס כל אחד ואחת ומעשן סיגר, כי לך הכל תמיד נראה טוב, גם אם לא היה כזה. שנדבר על המקומות המטורפים שהיית בהם? איזה איש מיוחד אתה! ברזיל, ארגנטינה ועוד המון מדינות בכל העולם. השגת המון, למרות חייך הקצרים, ניצלת אותם יותר מאנשים שגדולים ממך בשנים רבות. לגדול כאחותך, זה אומר להסתכל עליך בהערצה על כל דבר קטן שעשית, ללמוד להקשיב למוסיקת בלוז איכותית, לדעת לצחוק מדברים, ולאהוב. את הכל לימדת ונתת לי. שנים מלאות בחיים, אהבה, טיולים 18 תודה עילי, על וזיכרונות. אחד מאלה חרוט לי בלב - כשהפתעת אותנו באוסטריה, בדרך מהטיול הגדול שלך. אני זוכרת איך הרגשנו אז שמחים, מחובקים ושלמים והיום, אנחנו בוכים אוקיינוסים של דמעות מסביב לקבר שלך. כבר תקופה שאני מנגבת את פניי מהדמעות ומבטיחה להיות יותר חזקה, כדי להמשיך ולהפיץ את האור הגדול שלך, את האנרגיה המוסרית, החברית, חדורת המטרה שלך. עדיין מחפשת תשובות לכל המצב הזה אבל הכי מחפשת - אותך בחזרה. באהבה וגעגוע, נטע, אחותך הקטנה עייל כהן המלאך המנגן שלנו נטע, אחותו של עילי כהן ממושב בית נחמיה, בדצמבר 5- כותבת לאח שנפל ברצועת עזה ב עילי כהן והוריו רינת וזכי אוהד ארגס, עם אמו נאורה ואחותו טליה על כאב, הומור וכישרון ענק אמו ובני משפחתו של אוהד ארגס, בינואר 9- כותבים לבן שנפל ב <<
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=