ארבעה מבוגרי גן ארז של הקהילה הדתית – לאומית בשוהם נפלו בקרבות בעזה ובדרום לבנון. הגננת של ארבעתם, אלה פרץ, מספרת על השנה הקשה בחייה

 

מאת: חומי בראון

ספק אם כשהלכה ללמוד בסמינר לגננות, אלה פרץ חשבה שתסכם קריירה עשירה בת עשרות שנים כגננת ומחנכת עם מאזן מצמרר של ארבעה מתלמידיה שנפלו בשנה האחרונה בקרבות בעזה ובדרום לבנון. המציאות, מסתבר, עולה על כל דמיון וחלום ביעותים.   

בשיר "אצלנו בגן" שכתב והלחין יפתח קרזנר וביצעה שי-לי עטרי, שנכתב במהלך מבצע צוק איתן ופורסם ביולי 2014 ,ישנן שורות שמעבירות צמרמורת:   "חוץ מאלה שפתאום לא חוזרים יותר לגן, אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן". בשוהם  כאמור, ארבעה מהנופלים במלחמת "חרבות ברזל"  למדו  באותו גן, גן ארז, הגן של ילדי הקהילה הדתית לאומית בישוב שנראה  כי היא משלמת במלחמה הזו מחיר חסר פרופורציות ביחס לחלקה ביישוב. שלושה מהילדים למדו באותו מחזור והגננת של כל ארבעת הנופלים, הייתה אלה פרץ.

פגשתי אותה לשיחה על התחושות והרגשות שלה בימים מורכבים אלה, ימים ספורים אחרי נפילתו של הילד הרביעי, איתי גיאת ז"ל. פרץ היא גננת עם ותק של 36 שנים. לא מכבר פרשה לגמלאות. היא גרה בשוהם, נשואה לשלומי העוסק בחלקי חילוף לרכב, ואם לשלושה: טל, דניאל ועדי, וסבתא לאגם.

ספרי על הנופלים    

"אור ברנדס הי"ד, שנהרג בעזה בעת שגויס למילואים  היה מבוגר משלושת האחרים וסיים את לימודיו בגן שלוש שנים לפניהם. הוא היה טנקיסט ונפל בעזה בתחילת המלחמה. הידיעה על מותו הגיעה אלי בו זמנית מכמה חברים ביישוב שסיפרו לי על כך בזהירות. "בהתחלה סירבתי להאמין. הוא היה הנופל הראשון מבין ילדי גן ארז ואני בכלל לא העליתי על דעתי מה עוד צפוי לי בהמשך השנה. עברתי טלטלה נפשית קשה. אור היה ילד מדהים. אני זוכרת את הנמשים שעל פניו כאילו היו נשיקות של שמש ועיניים זוהרות ומאירות. ילד מתוק, חבר טוב שהסתדר עם כולם", אומרת אלה בקול נרגש, "ילד נוח, ידען שרצה לדעת הכל. כשמו כן הוא, הביא אור לגן. ההורים שלו, שמחה ומיקי ברנדס, תמיד סייעו בפעילויות של הגן. זכור לי כאילו זה היה אתמול, שמיקי הביא פעם בקבוקים מיוחדים לגן כדי שנוכל להכין מהם חנוכיות. אור היה מאד גאה באבא שלו על הבקבוקים האלה."

הידיעה על נפילתו של עמית בונצל, מפקד בסיירת צנחנים שנפל בעזה ב-6 לדצמבר, זמן קצר אחרי ברנדס, נמסרה לה מילדיה שלה. "ישבתי ובכיתי את נשמתי. הייתי מזועזעת. ילד כל כך דומיננטי ומלא חיים ופתאום הוא נהרג. עמית הי"ד היה ילד מדהים. שובב עם לב זהב. הוא היה מוכן לעזור בכל ונוכחותו הייתה מורגשת בגן בכל עניין. הוא אהב להביא דברים לגן שקיבל מסבתו, רחל, שהייתה מנהלת מרכז פדגוגי. ילד שנכנס לנשמה", מתארת אלה. במהלך השיחה היא נזכרת שבאחד הימים עמית הכריז כי מעתה ואילך שמו יהיה "מצליח" ולא עמית. לשאלה מדוע, הסביר שהוריו, איציק ונועה שהיו פעילים בחיי הגן, אמרו לו שהוא מצליח בכל מעשיו, כנאמר בתהילים, "וכל אשר יעשה יצליח". ואכן, ממשיכה אלה, גם בסטיקרים שיצאו לאחר נפילתו מוזכרת המילה להצליח.

----------------------------------------

"אני מתארת לעצמי שמפקד מחלוקה או פלוגה, או מג"ד ביחידות לוחמות, בוודאי נערך נפשית לאפשרות שאולי באחד הימים חיילים שנמצאים תחת פיקודו לא יחזרו מהקרב. זה כנראה חלק מהתפקיד. אני לא מפקדת בסיירת אלא בסך הכל גננת של ילדים קטנים. גידלתי אפרוחים ולא יכולתי בכלל לחשוב עליהם במונחים של מלחמה. אולי מהסיבה הזו ההלם שלי כל כך גדול"

----------------------------------------

פחות משבוע אחר כך, ב-12 לדצמבר, נפל השלישי מבין ילדי הגן, סרן ליאל חיו. ליאל, בוגר מסלול בסיירת גולני, נהרג בקרבות בעזה בהיותו מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני. "את ההודעה קיבלתי מבעלי שבישר  לי את הבשורה הנוראה בשיא הזהירות. כבר למוד ניסיון משני נופלים קודמים בוגרי הגן, והבין שצריך לספר לי בעדינות. אבל עם כל הרצון, אין באמת דרך לעדן את בשורה איומה כל כך. ליאל היה ילד צנוע, רגוע, שקט ועניו. נחבא אל הכלים. ילד אהוב שהשרה אווירה נינוחה. היה לו אופי מנהיגותי והוא מגנט אליו את חבריו. הם אהבו אותו ונהנו להיות בחברתו. כבר אז היה אפשר להבין שבבגרותו הוא יהיה מלח הארץ. היה לי ברור שהוא כזה. תוך כדי שיחה נזכרת אלה כי השנה שבה ליאל למד בגן הוקדשה לרמב"ם ולמשנתו. ביום השנה לפטירתו, ליאל הגיע עם תמונת הרמב"ם ונר זיכרון וביקש שנדליק את הנר זכרו. הדבר היה מרגש וכל כך הולם. המשכנו במנהג הזה גם בשנים שלאחר מכן. ההורים, רוית ומשה, היו מעורבים בגן והיו לנו לעזר בכל עניין ודבר שנדרש, מספרת אלה."

סרן איתי אריאל גיאת הי"ד הוא הרביעי מבין ילדי גן ארז שנפלו בשנה הקשה הזו. איתי, קצין הנדסה קרבית ביחידת יהלו"ם, נפל ב-2 לאוקטובר בדרום לבנון. "הבשורה המרה הגיעה אלי ממש בערב ראש השנה", אומרת אלה. "איתי היה ילד שתמיד חיוך היה נסוך על פניו". היה לו שיער שחור, מבריק וחלק. מראה שובבי וחייכני. ילד כשרוני עם חשיבה יצירתית. תמיד התחבר עם כולם, היה חבר טוב ומעולם לא היה מעורב בריב, אלא התנהל בחברות ובחביבות. ההורים שלו, דגנית וארז, היו פעילים בחיי הגן, ואביו היה מעין "מגשים החלומות" של הגן, נזכרת אלה. ארז בנה לגן תיבות דואר אישיות ואף בנה לנו תיבת דואר אמיתית, כדי שהילדים יוכלו להתנסות בכתיבת מכתבים ושליחתם. הוא גם בנה עבור ילדי הגן תחנת דלק מיניאטורית מדהימה. איתי היה מאד גאה בעבודות של אבא שלו".

איך נודע לך על נפילתו?

"קיבלתי את הידיעה משכנתי. הבנתי לאן כיוון השיחה בינינו הולך ופשוט סירבתי לשמוע אותה. ממש התמוטטתי כשהיא אמרה לי שאיתי נפל. המחשבה שזה החלל הרביעי מהגן שלי, שבו כל ילד הוא עולם קסום, ציערה ופירקה אותי באופן שאין לי מילים לתאר."

איך באמת מרגישה גננת שארבעה מתלמידיה נופלים במלחמה?   

"קשה לי. בלתי אפשר להכיל את הבשורות הנוראיות על כל אחד בנפרד, ועוד יותר כשזה במצטבר, כשבכל פעם שהגיעה ידיעה חדשה על כל אחד מארבעת הילדים. אני מתארת לעצמי שמפקד מחלוקה או פלוגה, או מג"ד ביחידות לוחמות, בוודאי נערך נפשית לאפשרות שאולי באחד הימים חיילים שנמצאים תחת פיקודו לא יחזרו מהקרב. זה כנראה חלק מהתפקיד. אני לא מפקדת בסיירת אלא בסך הכל גננת של ילדים קטנים. גידלתי אפרוחים ולא יכולתי בכלל לחשוב עליהם במונחים של מלחמה. אולי מהסיבה הזו ההלם שלי כל כך גדול. מאגר הדמעות והכאב נפתחים בכל פעם מחדש. גם עכשיו אני פורצת בבכי בלתי נשלט כשאני נזכרת או רואה תצלומים שלהם, ואני כל הזמן נזכרת. פגשתי ילדים מהגן, חברים של ארבעת הגיבורים. ילדים שלא התראתי איתם ולא שמעתי מהם במהלך השנים, לצערי, נפגשנו במהלך השנה הזו בהלוויות ובניחומי אבלים ובפייסבוק. צעירים בשירות צבאי, כאלה שסיימו והתחילו לימודים או מטיילים בעולם. הם עצובים ולא מעכלים את המציאות הקשה.

גם המשפחה שלי קיבלה את הידיעות הנוראיות ומשתתפת בצער המשפחות, שכן חלקם מכירים את ההורים, את האחים של הנופלים, את הסיפורים ששמעו ממני עליהם. עצב נוראי. נפילתם עדיין לא נתפסת בתודעה שלי ובמיוחד העובדה כי "ארבעה מהחללים בשוהם, ארבעת הגיבורים והחזקים כעצי הארז הם מהגן שלי, גן ארז."

מה הביא אותך להסכים להתראיין במדיה?

"לא מזמן רצו לראיין אותי לטלוויזיה" מספרת אלה. "בתחילה סירבתי. הרגשתי שאיני מסוגלת לעמוד בעומס הרגשי. הרגשתי חנוקה וחששתי שלא אהיה מסוגלת לבטא את מה שעל ליבי באופן פומבי. בסוף הסכמתי מתוך מחשבה שזוהי דרך להנצחה והבעת ניחומים. זה דבר שחשוב למשפחות, ולכן אני גם משתפת את קוראי העיתון בסיפור של הנופלים ובתחושותיי" .

פרט לצער, את בוודאי גם מרגישה גם גאווה.   

"הייתה לי זכות עצומה להיות הגננת שלהם", קובעת אלה. "הילדים הללו הפכו להיות גרסה בוגרת ומלוטשת של מה שהיו בילדותם. ילדים ערכיים, מקסימים ומוכשרים. הפסדנו אנשים למופת. אני משתתפת בצער המשפחות היקרות לי. תודה לכם גיבורי ישראל. אני אוהבת אתכם לתמיד. יהי זכרכם ברוך".