יעל וליאור ניר, שלושת בניהם והכלב מקס, חיים בשוהם כבר למעלה מחצי שנה. החוויה שעברו והקושי להמשיך ולחיות במלון כמפונים, גרמו להם להשתקע בשוהם. ככה נראים החיים החדשים שלהם.

 

 מאת שרון חן

הפעם הראשונה שבה חזרו בני משפחת ניר לקיבוץ סעד כמשפחה, מאז שהתפנו משם ב-8 באוקטובר, היתה בחג השבועות. "הלכנו בשבילים והילדים אמרו: 'אלה השבילים של הבית שלנו'. מאוד שמחנו לחזור ואנחנו בהחלט מרגישים שהקיבוץ הוא הבית שלנו. אבל גם שוהם היא הבית שלנו".
עד לאותה שבת נוראית ביישובי העוטף, לא חלמו יעל וליאור ניר, לעזוב את ביתם בקיבוץ סעד, שבו גידלו את שלושת בניהם: איתי, 14, נועם, 13 ואלון, 8 וחצי ואת הכלב מקס. אלא שפחות מחצי שנה אחרי כן, הם כבר גרו בשוהם, מגובים בתמיכת הקהילה המקומית החמה והעוטפת ומאז, הם חצויים, פיזית ורגשית בין שני הבתים ותוהים, לאן יוביל אותם העתיד.
יעל, גננת וליאור, מהנדס חומרים ואיש הייטק, נחתו בשוהם בסוף דצמבר 2023, לאחר ששהו כשלושה חודשים עם כל קהילת קיבוץ סעד, במלון נבו בים המלח. ליאור הוא בן הקיבוץ ואת יעל, מאזור חוף הכרמל, הכיר כשהגיעה לקיבוצו בגלל העבודה ונשארה בזכותו. מלבדם, הגיעו ליישוב עוד מספר משפחות, מהעוטף ומהצפון.
ביום ראשון, ה-8 באוקטובר, לאחר ששהו בממ"ד למעלה מ-24 שעות, קיבלו חברי קיבוץ סעד – הקיבוץ השני בגודלו אחרי בארי, הוראה להתפנות מקיבוצם. הם ארזו את בני המשפחה וחפצים אישיים, וכשהיה אישור לצאת מהמרחבים המוגנים – בזהירות רבה, בעיקר כי האזור עדיין שרץ מחבלים, יצאו משם למלון נבו בים המלח.
"קיבוץ סעד מונה כ-250 משפחות, מדובר בקהילה גדולה ולמעשה, אכלסנו את כל המלון והפכנו אותו ל'מלון קיבוץ סעד'", אומרת יעל. "לקחנו אתנו את החיים הקהילתיים שלנו – את המרפאה, את הגנים. למעשה, כל מערכי הקיבוץ ירדו לים המלח, כולל רכבי הקיבוץ, לטובת כלל החברים. אספנו תרומות שונות שהגיעו מאנשים והקמנו 'כלבו'. תרמו לנו מכונות כביסה – ארגנו תורנויות כביסה וייבוש".
רבים מאנשי החינוך של סעד הם תושבי הקיבוץ, וכך, מהר מאוד כללה ההתארגנות, פתיחת גן לקטנטנים באחד מחדרי הכנסים במלון והקמת בית ספר מאולתר לתלמידים, שבתחילה פעל באוהלים על המדשאות ובהמשך, הועבר למבנים בנווה זוהר, מספר דקות מהמלון.
ליאור: "הקיבוץ שלנו מופרט כבר שנים ופתאום, חזרנו לאכול ביחד בחדר האוכל – מי שהיו מאוד נרגשים מכך היו הוותיקים שלנו. היו ערבי התכנסות ותרבות, ארוחות שבת. פתאום היתה קהילה".
שזה דווקא לא רע.
"זה היה נהדר", הם אומרים. "בעיקר בהתחלה. מי שלא חווה את אימת ה-7 באוקטובר לא יכול להבין מה קרה שם. הגענו למלון והבטנו אחד לשני בעיניים – ולא היה צריך יותר מזה. חיבוק, דמעות, היה עם מי לחלוק את זה. היו סביבנו עשרות אנשים מופלאים שרק רצו לעזור ולחבק ולעטוף – וזה היה נפלא, אבל רק לנו היתה שותפות גורל ורק אנחנו הבנו מה עבר עלינו".

ניסוי חברתי
אלא שהזמן עבר ו"המלון הקיבוצי" קצת שיבש את אורחות החיים.
"בעצם, לא גרנו בבית ולא היתה לנו פינה אמיתית, למרות שבמלון השתדלו מאוד לתת לכל משפחה חדר גדול ומרווח או שני חדרים – בהתאם למספר הנפשות, ועשו הכל כדי להקל עלינו. היינו בים המלח, קיבוץ שלם בכמה קומות של מלון, הכל היה מאוד קרוב וצפוף וקיבלנו המון שעות קהילה, מבלי שהיתה לנו היכולת להתאוורר".
מה הקשה על הילדים?
יעל: "היה קשה לשים להם גבולות, הם לא היו במקום של שקט ושל שגרה ואני חושבת שהיה להם לא פשוט להתנהל, במקום שלא היה הבית שלהם".
אלון: "המבוגרים של הקיבוץ. ירדתי במעלית קומה אחת? העירו לי מה פתאום אני לא יורד במדרגות. עשינו משהו – שאלו למה אנחנו לא עושים משהו אחר".
איתי: "הגיעו אמנים כמו חנן בן ארי, אגם בוחבוט, עדן חסון, שחקני 'ילדי בית העץ', כדורגלנים, כדורסלנים. למדנו ושיחקנו מהבוקר עד הערב, לפעמים זה היה כיף ולפעמים כבר קצת נמאס".
ליאור: "היינו במעין ניסוי חברתי מוזר – אתה יוצא מהחדר ורואה את החברים והשכנים במעליות השקופות, פוגש אותם בלובי, בחדר האוכל ואם אתה רוצה להתנתק קצת – אין כל כך לאן ללכת כי אנחנו בים המלח ולא במרכז העיר. האינטימיות של המשפחה הגרעינית שלנו נעלמה וגם הילדים קצת הלכו לאיבוד. אנחנו אוהבים ומכבדים את חברי הקיבוץ, אבל הרגשנו קצת בתוך קומונה והתגעגענו לשקט שלנו, עד שנהגנו לקחת את האוכל מחדר האוכל ולאכול בחדר, סביב שולחן קטן. היה פחות נוח אבל זה היה המפלט שלנו".
מתישהו בתחילת חודש דצמבר, לאחר שכבר היו דיבורים על מעבר למגורי קבע, ואלה נמוגו – גמלה בלב יעל וליאור ההחלטה לעזוב את המלון ולמצוא לעצמם בית קבע. דודיה של יעל, צביקה ורבקה אבינרי, תושבי שוהם, הציעו להם להגיע ליישוב והם קיבלו את ההצעה, שכרו קוטג' תחתון ברחוב לכיש, ובסוף אותו חודש עזבו את המלון והגיעו לשוהם.

ריח של שניצלים

איך היתה קבלת הפנים לה זכיתם?
"יעל: "לא האמנו למה שקרה סביבנו! הגענו בחמישי ובשישי כבר היינו בבית שהיה מרוהט חלקית, והיו בו כל טוב דברים שהיינו צריכים, אוכל, ומה לא! אנשי קהילת 'קשת', יעל דהן מיד משוהם ויערית כליפה, רכזת המתנדבים ואיתם קבוצה ענקית של תושבים מדהימים וכולם שאלו, הביאו, ארגנו, עזרו לסחוב, זה היה מדהים! יש פה קהילה מרגשת. זו ההזדמנות להודות לכל מי שהיה ועזר – הרגשנו עטופים ורצויים ותודה מיוחדת מגיעה לבועז ורונית רוזמן, חברי קיבוץ סעד לשעבר, וכמובן גם לדודים, צביקה ורבקה אבינרי, שעזרו המון להצלחת המעבר שלנו".

מה היה עם הילדים והלימודים?
"אלון ונועם החלו ללמוד בבי"ס קשת ואיתי בחטיבת הביניים יהלו"ם. בבתי הספר קלטו אותם מכל הלב ובזרועות פתוחות ותיכף היו סביבם חברים".
איך היה הסופ"ש הראשון בבית?
"מרגש מאוד. ומה הכי ריגש? הריח של הבישול הביתי".
נועם: "הכי התגעגעתי לשניצלים, זה היה הדבר הראשון שביקשתי שאמא תכין".
יעל: "אז עמדנו וטיגנו שניצלים, והלכנו בפיג'מה, ואמרנו לעצמנו שאנחנו בבית".
כשבועיים לאחר מכן, החלה יעל לעבוד בגנים ביישוב כגננת מחליפה. "ההורים שמעו שאני מהעוטף – וקיבלו אותי באהבה רבה".

והגעגועים לחברים מסעד?
נועם: "יש געגועים אבל החבר הכי טוב שלי עבר עם המשפחה למודיעין אז אני מצליח לראות אותו".
אלון: "יש לנו הרבה חברים חדשים אבל אני מתגעגע גם לישנים, וגם לסבא וסבתא".
יעל: "אנחנו מתגעגעים לחברים הטובים בסעד, למשפחה ואני מתגעגעת מאוד גם לגן שלי".

התראות לא רגילות
קיבוץ סעד, הוא קיבוץ דתי הגובל בחלקו הדרומי בקיבוץ כפר עזה. בבוקר ה-7 באוקטובר, התעוררו חברי הקיבוץ למשמע אזעקות בלתי פוסקות ורעש ירי טילים. אחד מאלה, נפל בחצר בית השכנים שלהם, לא רחוק מביתם.
"היה המון צבע אדום ודיברו על חשש מחדירת מחבלים", יעל נזכרת. אבל עוד לא דאגתי. הרי אנחנו רגילים לשגרת החיים הזו".
בשלב מסוים, הובן לחברי הקיבוץ שלא מדובר בהתראות בסדר גודל רגיל, והם נצמדו לקבוצות החירום בטלפונים הניידים ובמקביל להוראות שקיבלו להסתגר בממ"ד, החלו להעביר ביניהם את הסרטונים הראשונים שהגיעו משדרות. "הבטתי בסרטונים – ולא האמנתי למראה עיני. ואז אמרו שיש מחבלים בבארי, שיש קרבות קשים בשדרות, זה נשמע הזוי".
איתי הראה להוריו את הסרטון של הדחפור שהרס את הגדר. "לא ידענו מה לומר. בילינו את כל היום בממ"ד, מקשיבים ורואים בתדהמה וליאור הסיר את ידית דלת הממ"ד החיצונית, כדי שאי אפשר יהיה לפתוח אותה מבחוץ".
בהמשך היום, התנהל בכניסה לקיבוץ סעד קרב קשה, בין כ-70 מחבלים לבין כוחות משטרה וצבא. "רק מאוחר יותר ראינו את הסרטון ונחרדנו – הם התכוונו להיכנס לקיבוץ ולבצע טבח כמו בכפר עזה, והכוחות נלחמו בחירות נפש כשכיתת הכוננות שלנו משמשת קו שני בתוך הקיבוץ".
בשלב מסוים, הגיע למקום באופן עצמאי, טנק של חטיבה 7, והוא ירה לעבר המחבלים שנותרו והכריע את הקרב. "תוך כדי הקרבות, הכניסו לקיבוץ למעלה מ-100 חבר'ה שנסו מהנובה, והצילו את חייהם", אומר ליאור, שיצא בשלב מסוים מהממ"ד ועיניו חשכו: "מעל כפר עזה היה ענן שחור ענק, נוראי וריח חריף של שריפה שרר באוויר. זה היה כמו תרחיש של סוף העולם".
יעל: "לקח לנו זמן להבין שזה הרבה יותר קרוב אלינו ממה שחשבנו. הפחד השתלט, אבל למזלנו העצום – למעט שני פצועים מהקיבוץ שהלכו להילחם בפר עזה, קיבוץ סעד ניצל מטבח. זה היה עניין של מאות מטרים בינינו לבין כפר עזה, ועד היום אנחנו מתקשים להכיל את זה שלנו קרה פשוט נס גדול ולכאוב על שהם לא היו ברי מזל כמונו".

אתם מכירים אנשים מהעוטף שנרצחו?
יעל: "כן, אנשים שעברו מסעד לבארי, מורים של חברים של הילדים, שכנים, דודים והורים של חברים".
ליאור: "אבא שלי חקלאי ותיק, ומכיר רבים מהנרצחים ובן דודי, נפל בעזה בהמשך, בקרבות".

איפה המרחב המוגן

כמעט שנה לאחר אותה שבת, הם במקום אחר.
כמה משפחות חיות כרגע מחוץ לקיבוץ כמוכם?
"90 אחוז מחברי סעד שבו לקיבוץ, וכ-20 משפחות חיות כרגע במצב שבו אנו נמצאים – שנקרא 'שנת קשר'. כלומר: משפחות שגרות מחוץ לקיבוץ אבל שומרות על קשר הדוק עם הקיבוץ. חשוב להבין שאנחנו כן רואים את החיים שלנו בקיבוץ, רק שלקחנו קצת זמן לעשות חושבים ולחשב את המשך דרכנו".

ומה "מרגיש" לכם?
ליאור: "אנחנו מאוד אוהבים את הקיבוץ וקרועים בין שתי קהילות. אני בן הקיבוץ ומתגעגע לנופים, לאנשים. ופה יש קהילה מופלאה. וזה קשה להחליט".
יעל: "כרגע אנחנו מנהלים שגרה. הילדים בבתי ספר, בחוגים, הולכים לחברים. גם בסעד מנהלים שגרה אבל יש לי חברות שאומרות, שהן לא ישנות בלילה. אז הלב חצוי אבל אנחנו ישנים וכשאנחנו מסתובבים ביישוב, אנחנו לא חושבים בכל רגע נתון, איפה יש לידינו מרחב מוגן למקרה שתישמע אזעקה. המלחמה עדיין מתרחשת, היא קיימת וזה מקשה עלינו להגיע להחלטה. הלב שלנו נחצה לשניים – חלקו אתנו בשוהם וחלקו מצוי בדרום, בסעד".