חבריו של אמיר בלחסן סיימו בימים אלה את תיכון שוהם, והוא כמוהם, היה אמור להתגייס בקרוב, אילולא תאונת 'פגע וברח' שהותירה אותו בתרדמת. שש שנים אחרי, אמו אימו מוניקה כותבת פוסט מרגש על ההחמצה והכאב, ועדיין נשארת אופטימית   

 

 

מאת: שרון חן

יותר מכל זוכרת מוניקה בלחסן את העיניים הצוחקות של אמיר שלה. אלה שכבשו במבטן את המורות בבית הספר וגרמו להן להתאהב בילדון השובב, שהמיס לבבות. אלא שהעיניים האלה, שהיו כל כך מלאות חיים, עצומות כבר שש שנים, מאז נפגע אמיר בתאונת פגע וברח ביהוד, שהותירה אותו בתרדמת.

כשמוניקה משחזרת מה עבר עליה ברגעים שבהם הודיע לה יוסי, אביו של אמיר, על התאונה, היא נסערת והעיניים שלה נמלאות בדמעות. חלקים מסוימים היא זוכרת בבירור מוחלט וחלקים אחרים, היא אומרת, נמחקו לחלוטין מהזיכרון שלה. כך למשל, היא זוכרת שכמעט ולא שמעה מה אמר לה יוסי אבל שהיטיבה לשמוע את קולות הרקע של הפרמדיקים, אשר הודיעו בקשר שמדובר בילד עם פגיעת ראש קשה מאוד. 

המונחים הרפואיים אינם זרים לה. כחובשת המשמשת כנהגת אמבולנס מתנדבת זה למעלה מעשור, חוותה לא מעט אירועים קטלניים בכבישים ועזרה לפנות נפגעים ועל כן ידעה בבירור, שמצבו של אמיר שלה, רחוק מלהיות מעודד.

אמיר נולד ב-21 ביולי. בן מזל סרטן, כמו אמו. החודש ימלאו לו 18 שנים ואת המאורע שמסמל מעבר לבגרות ונחוג בשמחה רבה אצל בני גילו, מציינת מוניקה בכאב ובתסכול. כשבני המחזור שלו בתיכון שוהם סיימו לפני מספר שבועות את כיתה י"ב וחגגו במסיבת סיום ובנשף, היא חשבה על אמיר שלה, שהיה צריך להיות שם, איתם. מהכאב הפרטי הזה, נולד פוסט שהעלתה בעמוד הפייסבוק שלה, שבו היא מבכה את ההחמצה הגדולה.

מהיכן מגיע הצורך שלך לכתוב?

"הצורך קיים בי לטוב ולרע - זה מקום שאני יכולה קצת לפרוק בו רגשות ואנשים גם מחכים לבשורות טובות. לכן, כשיש כאלה אני מעדכנת. לא שקעתי לרגע אחרי התאונה, לא אפשרתי לעצמי להתפרק. אני מזמינה ציוד, קונה תרופות, בודקת, קונה אוכל - לי ולעוד מטפלים שמתגוררים פה, דואגת שהכל יהיה בסדר עם אמיר, דואגת לפרנסה. אנשים אומרים לי שאני אשה חזקה וזה משעשע אותי, אבל גם מעניק הרבה כוח. יש לי גם רגשי משבר אבל אני לא מחצינה אותם. הכתיבה מעניקה לי אפשרות להביע רגשות, להתפרק קצת".

היום בו השתנו החיים

מוניקה, 48 ושבועיים, ילידת ארגנטינה, עלתה ארצה עם משפחתה כשהיתה בת חמש. לא הרבה היא זוכרת משם אבל הטמפרמנט שלה מסגיר משהו מהגנים הדרום אמריקניים. היא מנהלת חשבונות במקצועה ולאורך שנים מתנדבת במקומות שונים, כמו במד"א ובשנים האחרונות ב"פרויקט כרובית" שאנשיו מבשלים ומחלקים אוכל לבתי קשישים. לאחרונה החלה ללמוד צילום באופן מקצועי וניסיונות הצילום שהיא מוציאה תחת עדשת המצלמה שלה - פורטרטים, טבע, בעלי חיים ומשחקי אור וצל, רגישים ויפים.

היא נישאה ליוסי, השניים הביאו לעולם את ענבל, 21 ואת אמיר, 18. כשאמיר היה כבן שנה, עברה המשפחה להתגורר בשוהם. מספר חודשים לפני התאונה, נפרדו יוסי ומוניקה. ב-26 באוגוסט 2009, כשאמיר שהה אצל אביו ביהוד ורכב על הסקייטבורד החשמלי שלו, אירעה התאונה.

מה את זוכרת מיום התאונה?

"התכוונתי לקחת את אמיר לסופרלנד. הוא היה אמור לעלות לכיתה ז' לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר צוקים. כל הספרים היו כבר מוכנים לשנה הבאה ואנחנו ניצלנו את ימי החופש האחרונים כדי לבלות. שכן עזר לי לתקן פנצ'ר בגלגל וכשעליתי הביתה כדי להתארגן ולאסוף את אמיר, יוסי התקשר. זו היתה שיחה קשה מאוד. הוא התחיל לצעוק שלאמיר היתה תאונה ואז הפסקתי לשמוע אותו ושמעתי את הפרמדיקים ברקע. הם דיווחו שהם בדרך לחדר ההלם בתל השומר עם ילד מחוסר הכרה, הסובל מפגיעת ראש קשה. זה היה הכי גרוע שאפשר. אני לא זוכרת מה קרה אחרי כן, אבל מצאתי את עצמי עם הבת שלי בדרך לבית החולים, עוקפת מימין ומשמאל. בצומת בני עטרות תפסתי את מוקד מד"א ירקון, שאנשיו פינו אותו ואמרתי שאני נהגת אמבולנס ושייכת למוקד איילון. ניסיתי לברר מה קרה והמוקדנית היתה עדינה ומקסימה. היא ניסתה להרגיע אותי והעבירה הודעה למוקד איילון. כשהגעתי לבית החולים, התחילו להגיע לשם חברים שלי ממד"א".

אמיר הובהל לצילום וחדר הניתוח ומאז, הפך הזמן לעניין עלום בזיכרון של מוניקה. "שהינו שם ימים, שבועות. אמיר סבל מפגיעות בבית החזה, הריאות שלו נפגעו וכמובן הראש. עשו הכל כדי לייצב אותו והוא הועבר לטיפול נמרץ. רק אחרי שלושה שבועות אמרו לנו שהוא יצא מכלל סכנה. הוא היה נראה נורא".

לאחר כחודשיים וחצי, כינסו הרופאים את מוניקה ויוסי לשיחה והסבירו להם שלא נותר עוד דבר שהם יכולים לעשות עבורו. "יעצו לי להכניס אותו למוסד סיעודי - לא היה טעם להעביר אותו לשיקום. כשנסעתי לראות את המוסד, פרצתי בבכי. התייפחתי. הייתי המומה. כל הלחץ שהצטבר אצלי לכל אורך השבועות האלה, יצא כשראיתי את האנשים ששכבו שם ללא תזוזה. אמרתי לעצמי שאמיר לא יהיה שם ולא בשום מוסד אחר".

אולי זו היתה ההבנה שזהו, שאין מה לעשות עבורו יותר?

"אולי, ואולי זה היה הפחד לצאת מהחממה הזו של טיפול נמרץ. עם כל הקושי בכך - ידעתי שהוא היה הכי מוגן שם ופתאום - הוא אמור לעזוב למוסד ומי יודע מתי ייגשו אליו ומה יקרה אם הוא יסבול - מי יעזור לו? החלטתי שהוא יעבור למוסד על גופתי - הוא יטופל בבית".

ההחלטה אילצה אותה לעבור מספר שינויים באופן מידי. תוך מספר שבועות, עברה עם ענבל ואמיר לדירה ברחוב תמר, בשכונה ה' בשוהם, ערכה מספר שיפוצים בדירה כמו הרחבה של המעברים ובניית חדר אמבטיה גדול, בו ניתן לקלח את אמיר כשהוא שוכב על מיטה מיוחדת. 

היא התייעצה עם גורמים שונים בבית החולים ורכשה מיטת שכיבה, מיטת "עמידון" - שמתכווננת לתנוחת עמידה ומאפשרת להעמיד את אמיר כשהוא קשור ומחובר היטב למיטה, מנוף להרים את אמיר, אופניים לפיזיותרפיה ועגלת נכים משוכללת. "קופת חולים דואגת לצייד אותנו בציוד שוטף, ואת היתר השגתי במשפטים ובריבים, מכספי הביטוח של האנשים שפגעו באמיר".

שש שנים אחרי - עוד לא הסתיימה תביעת הנזיקין שהגשת?

"לא. עד עכשיו יש דיונים".

ללא סליחה

התאונה אירעה באזור התעשייה ביהוד. בני הזוג עמרי נעים ופנינה תורן נסעו ברכבם ופגעו באמיר שנהג בצדי הכביש בקורקינט חשמלי. אמיר נפגע והוטח לקרקע כשהוא פצוע קשה. במקום להגיש לו עזרה, בני הזוג נמלטו מהמקום ואף טרחו לשטוף את הרכב במכון לשטיפת מכוניות. אלא שעדים שנכחו במקום סייעו בפרטים ומצלמות האבטחה של מכון השטיפה, הסגירו את נתיב המילוט של הרכב. מסוק שהועלה לאוויר, גילה אותם והם נעצרו.

על השניים נגזרו שלוש שנים ובניכוי שליש, ריצו בפועל שנתיים, היא בנווה תרצה והוא במעשיהו. "במהלך ריצוי העונש הם הביאו לעולם ילדה, יצאו לחופש. זה לא היה מאסר, זו היתה קייטנה. הגשנו ערעור על ניכוי השליש - טענו שהעונש על עבירת פגע וברח בחוק הוא 14 שנה, אבל בית המשפט לא השתכנע והם שוחררו בשנת 2012 וממשיכים בחייהם".

מה הכי מתסכל אותך?

"שהם הפקירו אותו על הכביש. אפילו כשברחו מהמקום הם לא העלו בדעתם להתקשר למשטרה ולדווח ששוכב שם ילד שנפגע ושישלחו אמבולנס. הם השאירו אותו למות. מי שמצאה אותו היתה העובדת בחנות הירקות הסמוכה".

הם הביעו חרטה?

"כן, כי אמרו להם. מהרגע שהם נכנסו לבית המשפט לא הנחנו להם לרגע - הגענו לכל דיון כדי לתת להם הרגשה לא נעימה. הם שלחו נציגה של המשפחה לטיפול נמרץ, כשהיא מלווה בעורך דינה כדי להתנצל, אבל גירשנו אותה. היה ברור שהם יבקשו סליחה - אבל אין סליחה על דבר כזה. תאונות קורות, את זה אני עוד יכולה להבין, אבל הפקרה של ילד על הכביש? את זה לא אבין לעולם".

את מסוגלת להגיע במסגרת ההתנדבות לאירועים של תאונות דרכים?

"כן, זה לא מחזיר אותי לתאונה של אמיר, אבל מה שכן קשה לי הוא להיזכר במקומות בהם בילה לפני התאונה. למשל, גן היובל - שם הוא שיחק עם חברים. לאורך תקופה ארוכה לא הייתי מסוגלת לעבור שם. יש לי המון תמונות בזיכרון ממנו, משחק שם. אמיר היה ילד שובב, מלא שמחת חיים, שעשה תעלולים אבל היה אהוב מאוד על החברים והמורים - כי הכל אצלו נעשה מתוך טוב לב. אי אפשר היה לכעוס עליו".

על המקרר מגנטים שמחלקם ניבטים פניו. ילד שחום עם שיער מקלות שחור וארוך ומבט ממזרי בעיניים. "הוא היה ספורטאי בנפש. הוא עשה סקי מים, גלש בסקייטבורד, היה לו שיווי משקל אדיר. אני משוכנעת שהוא לא היה אשם בתאונה, אבל מה זה משנה עכשיו?"

חשבת פעם מה יקרה בעתיד אם תקלעי עם האמבולנס למצב בו תצטרכי לסייע לאחד מבני המשפחה של אלה שפגעו באמיר?

"כן, זה עלה בראשי. אני לא יודעת איך אגיב אבל למרות הסערה הרגשית, אני מאמינה שאסייע להם - ממש כמו שמסייעים למחבלים". 

לאחר התאונה, השתנו חייה של מוניקה מקצה לקצה. "את קמה בבוקר ולא מנחשת איך ישתנו החיים שלך", היא אומרת. לאחר מספר שבועות בהם שהתה ליד מיטתו של אמיר בבית החולים, חזרה לעבוד בכפר סבא ואחרי כן עברה לעבוד ברמת גן. בשעות אחר הצהרים, כשהיא מגיעה הביתה, היא מבלה עם אמיר. ביתר הזמן מצאה לעצמה תחביבים כמו קורס הצילום שלקחה, או בילוי עם בני משפחה וחברים טובים שעוטפים אותה באהבה. מדי שבת מגיעים לביתם לקידוש, אנשים שומרי מצוות מהשכונה, מעבירים שיעור על פרשת השבוע, שרים ומביאים עימם הרבה שמחה, לדבריה. "הם באים לכאן במקום להיות עם המשפחות שלהם ואין לי מילים להודות ולשבח את המסירות שלהם".

פעמיים נסעה לחו"ל, לנשום קצת אוויר. "השארתי כאן צבא שלם שיטפל בו", היא אומרת בחיוך.

את הפעילות הפיזית של העברתו מכיסא למיטה או לקלח אותו, עושים העובדים הזרים והיא מנצלת את הזמן לטפח, ללטף, לבדוק שהוא בסדר, לרכוש תרופות, לוודא שהוא אכל, שמע תכנית ושנוח לו. "אני מעיקה עליו עם הנשיקות שלי".

מהן היכולות שלו כיום?

"בעבר הוא לא זז בכלל ואילו היום הוא מזיז ידיים ורגליים. התקדמות מאוד מאוד איטית, אבל יש שם משהו - בשנתיים האחרונות הצליח אדם שעבד אתו לגרום לו ללחוץ על זמזם, או להישאר לשבת זקוף מבלי להישען על הכרית. הוא חיבר את כף היד שלו לצבע - ואמיר הזיז את יד שמאל ושרבט ציור. כשמלטפים אותו מבלי לדבר אליו קודם - הוא קופץ והדופק שלו עולה. עשו לו בדיקת שמיעה והוא אמנם שומע טוב, לפחות באוזן אחת".

הוא מבין?

"כן, אבל אני לא יודעת מה. הוא יודע שאני ניגשת אליו ולא אדם אחר. הוא מגיב - כשניגשים אליו הוא מתנשם יותר עמוק, הוא זז. הוא מרגיש. לפני כמה ימים הזזתי לו את הכרית ופתאום הוא נמתח. זה גרם לי לפרוץ בצחוק. עכשיו אני מחכה לעוד".

כמה עוד?

"אם הוא יפקח עיניים ואני אוכל לתקשר אתו אפילו במצמוץ - זה יהיה נהדר. בינתיים העיניים שלו עצומות".

צה"ל קורא לו

סדר היום של אמיר מעורר התפעלות. הוא מועבר במהלך היום פעמיים ל"עמידון" ולעגלת הנכים, יושב מעט בשמש, שומע סיפורים שמקריאים לו מורים המגיעים אליו הביתה שלוש פעמים בשבוע, או מוסיקה, תכניות שונות ומערכונים שמקליטה עבורו אמו,  אותן הוא שומע באוזניות. אחת לשבוע מגיעה הביתה מורה לאמנות שמציירת עם אמיר - היא מחזיקה את הצבע ושניהם משרבטים וצובעים. מראהו מטופח ומסודר - הוא לבוש בגדים נקיים, מקולח מדי יום, שיניו מצוחצחות פעמיים ביום והציפורניים נגזזות. אחת לתקופה, הוא מגיע לביקורת במרפאת שיניים מיוחדת לילדים עם צרכים מיוחדים בתל השומר. 

בקרוב תצטרכי לגלח אותו.

"כן", מוניקה מחייכת. "מה שמדהים הוא שהתאונה לא פגעה בגדילה שלו. כל הגוף שלו עובד למעט חלקים במוח - הכליות עובדות, הלב, הריאות. הוא נושם בכוחות עצמו. זה הזוי! הוא גדל ומתרחב עם השנים כמו כל נער בגילו, כולל שיעור, התעבות הזרועות, שפמפם קטן שיש לו מעל השפה העליונה".

מה הלאה?

"קשה לומר. הוציאו לאמיר את שתי האונות הקדמיות במוח בעקבות לחץ תוך מוחי וידוע שתאי מוח לא מתחדשים, ומצד שני - אומרים שהתאים שנותרו מחפשים דרך לתקשר האחד עם השני ולחדש את ההולכה במוח, וזה מה שמביא להתקדמות בקרב אנשים שהיו בתרדמת לאורך שנים. לכן, אני עוד אופטימית שאולי תהיה עוד התקדמות".

החברים שלו, שהיו מדהימים והגיעו המון בעבר - עוד מגיעים לבקר?

"מעט. אין לי טענות - להפך. הם הגיעו לאורך שנים, אבל בתיכון זה הידלדל. יש חבר אחד, עומר, שמגיע מדי שבוע ועוד כמה חברות טובות. וזהו. זה עצוב אבל זה טבעי, אין מה לעשות".

מתי יש "פיקים" של כאב?

"כמעט מדי יום. ביום הולדת שלו, שהוא יום עצוב מאוד עבורי. גם יום ההולדת שלי עצוב לי. גם החגים. גם היום הזה של סיום י"ב וגם יום התאונה שלו. בכל יום אפשר למצוא משהו. לאחרונה הוא קיבל צו גיוס - גם זה היה הלם עבורי שגרם לי צחוק גדול אבל גם כאב".

הצבא לא מעודכן?

"כנראה שלא - זו פשוט חלמאות. החיילת מהעבר השני של הקו התווכחה אתי. אמרתי לה שהילד שלי ב'קומה', והיא לא הבינה מה זה והתעקשה שאני צריכה להביא את אמיר לבסיס. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי לצערי ושאם היא לא מאמינה לי, שתשלח משטרה צבאית ואם החבר'ה יחליטו לגייס אותו - בבקשה", מוניקה מגחכת.

אשה מיוחדת מוניקה. חזקה, רגישה, סימפטית להפליא, מוכשרת, מצלמת, מתנדבת. לפני מספר שבועות, במסגרת ההתנדבות שלה ב"פרויקט כרובית" אפתה לא פחות מאשר 50 עוגות. 

מאיפה האופטימיות?

"מעצמי, אני יודעת מאיפה?", היא צוחקת. "עשיתי אפילו קורס ליצנות רפואית - אבל לזה כבר לא היה לי כוח".

תשאירי את אמיר בבית לתמיד?

"בוודאי - כל עוד אוכל לטפל בו בעצמי".

את חושבת לפעמים איפה הוא היה היום, אלמלא התאונה?

"כן, הרבה. אני מדמיינת אותו, חולמת שהוא בריא. אמיר היה ילד נמרץ ופחדתי שבחטיבה הוא יתפזר וייכשל. בכיתה ו' ניסינו אם כן לתת לו ריטלין וחשבתי לעצמי מה היה קורה איתו לאורך השנים - האם הוא היה לוקח את עצמו בידיים ולומד? האם הוא היה נשאר שובב? היה לי ברור שאם הוא היה ילד רגיל הוא היה בולט חברתית".

אם היו מאפשרים לך את הבחירה - היית מעדיפה שהוא לא ישרוד את התאונה?

"חשבתי על זה הרבה ולא הגעתי לתשובה חד משמעית. בהתחלה כעסתי על אלוהים, אחרי כן התאבלתי. אנשים הביאו לי נרות ותהילים - לא אמרתי לא, אבל זה לא קירב אותי לאמונה. אני לא רואה את עצמי בלעדיו אבל אין לי תשובה למה זה קרה ומה אני צריכה ללמוד מזה. לעת עתה, כל בוקר אני הולכת למיטה שלו ומנשקת אותו. זה שווה לי הכל" ה