בני משפחתו וחבריו של מקס סלע ז"ל, שנהרג בפרו לפני כשבועיים בגיל 24, עדיין לא יודעים איך ימשיכו את חייהם בלעדיו | "הוא היה כולו אהבה וטוב לב", הםאומרים בכאב. "מרכז החבורה, מצחיק וגם אחראי ושקול. בכל אדם שפגש, נגע בדרכו המיוחדת" |  בראיון מיוחד הם מספרים על זיכרונות ילדות, קוד לבוש משעשע, רגעים מרגשים ומצחיקים שנמהלים בדמעות ובעצב  |  פרידה ממקס

מאת: שרון חן

 

בשבת האחרונה, רגע לפני שריקת הפתיחה של משחק הכדורגל בין הפועל תל אביב והפועל פתח תקווה, ביקש הכרוז רגע של תשומת לב מהקהל וכיבד את זכרם של אורי שלף, מנהלה של הפועל תל אביב שנפטר לפני פחות מחודש, של אחותו של אחד השחקנים ושל אוהד מושבע נוסף, מקס סלע ז"ל. "מקס, אוהד הפועל תל אביב הגיע למשחקי הקבוצה וישב עם אחיו וחבריו בשער 13. בשבוע שעבר, נהרג בפרו והוא בן 24 בלבד, יהי זכרו ברוך", הדהד קולו של הכרוז ואלפי האוהדים שנכחו במגרש מחאו כפיים לאות הזדהות. "הרגע הזה היה מצמרר ומכבד כאחד", אומר עמרי דליהו, אחד מחבריו הקרובים של מקס, שנכח במגרש. "לא האמנתי שאני שומע את השם של מקס מהדהד בהקשר הזה ובאותה מידה, הייתי גאה שהנהלת הפועל תל אביב חלקה לו את הכבוד הזה".

מה אומרים על בחור בן 24, מלא בשמחת חיים, שלפתע איננו? בביתו של מקס סלע, ברחוב המצפה, המוני אנשים שזרמו לבית המשפחה במהלך ה"שבעה" והביטו איש בעיני רעהו כאילו חיפשו תשובה הגיונית לבשורת האיוב הלא הגיונית הזו.

הסיוט החל ביום רביעי לפני פחות משבועיים כאשר לבית המשפחה הגיעה הידיעה על התאונה באתר האומגה המוכר סמוך לעיר מאצ'ו פיצ'ו. עד לרגעים אלה בילו מקס ושניים מחבריו, מור גנץ ומתן בן שמעון, קרוב לשלושה חודשים בדרום אמריקה בחלק מהזמן, טייל עימם חבר נוסף, תומר ספורטה, אשר שב מוקדם יותר ארצה . הם הספיקו לטייל בארגנטינה, צ'ילה וברזיל, שטו, טיילו בהרים ובערים ואפילו ריחפו בדאון. ביומם השני במאצ'ו פיצ'ו, הגיעו לאתר האומגה והחלו לגלוש בין תחנות הגלישה, מרמפה לרמפה. לאחר זמן מה, כשמתן היה על הרמפה הרביעית ומקס על החמישית, הבחין מתן שמישהו נפל. הוא היה בטוח שמדובר במדריך וביקש שיביאו סולמות לסייע בחילוץ. כשהמטייל הועלה באלונקה, כשהוא מחוסר הכרה, שם לב לחרדתו שמדובר בחברו הטוב.  

מאותו רגע, הסתיים הטיול עבור החברים. מתן ומור נצמדו למקס וליוו אותו מהרגע שבו פונה והובהר להם כי לא ניתן היה להצילו ועד שהמתינו להטסת הגופה ארצה. השמועה פשטה אט אט בשוהם, עשרות חברים ובני משפחה התקבצו בביתם של שוש וחנן סלע, הוריו של מקס וחבריו העבירו הודעות המומות בפייסבוק ובטלפונים הניידים. 

בית המשפחה בקומת הקרקע של בניין הדירות, הפך כאמור למוקד עלייה לרגל. בחנייה הסמוכה, הוצב אוהל אבלים ענק, בכניסה לחדר המדרגות מקרר ומזווה עמוסי אוכל שהביאו קרובים וחברים ובגינת הבית עשרות כיסאות, כוסות קפה ובקבוקי שתיה ואנשים טובים שתפעלו את המקום כמו חמ"ל.

במהלך ה"שבעה", העייפות ניכרת בחנן ושוש, ההורים, ובשחף, 34, נשוי ואב לבן ודותן, 30, שני אחיו הגדולים של מקס. השבעה שהחלה ביום ראשון, לאחר לווייתו של מקס, החלה עבורם למעשה כבר ביום רביעי, עם היוודע האסון. 

מה עובר בראש לאחר שמקבלים בשורה כזו?

"אני חושב כל הזמן על הפספוס", אומר דותן. "על איזה איש הוא היה ולאן היה יכול להגיע. מקס היה איש מדהים, יוצא דופן. די לדבר עם אנשים ממעגלים שונים שמגיעים לכאן כדי להבין בכמה אנשים הוא נגע. על כמה הוא השפיע. 

גם כאלה שמספרים שהכירו אותו במפגש אקראי במרכז, בצופים, בקהילה הדתית, אומרים שבמעט הזה הוא השפיע עליהם".

מה היה הקשר שלו לקהילה הדתית?

"אבא, שומר מצוות, פעיל בבית הכנסת. כשסבא שלנו נפטר, מקס לקח על עצמו לעמוד לצדו של אבא ומאז מילא את מקומו. הוא הלך עם אבא לבית הכנסת לתפילות ואנשים קראו לו 'הנסיך של בית הכנסת'". 

"לי עוברים בראש הרגעים מהתאונה - על מה חשב, מה הרגיש", אומר שחף, "וגם איך החיים שלנו כמשפחה ייראו מעכשיו ואילך".

בכל רגע, הם נזכרים בעוד משהו. מחייכים לרגע ונמלאים בדמעות. "מקס אהב את הטקסיות, המדים  הממלכתיות. היה גאה בשירות שלו", נזכר דותן. "הוא לא הסתפק בתליית דגל בחצר אלא בנה תורן כדי לתלות עליו את הדגל. הוא אהב את האתוס. שחף אמר בלוויה, שהתמונה הכי מייצגת היא של מקס עם מדים ודרגות קצונה, עומד ומצדיע ביום הזיכרון מעל קברו של הדוד שלנו, מקס, חלל צה"ל שעל שמו הוא נקרא".

טוב הלב והחיוך הרחב, התמים, שכולם מדברים עליו, היה טבוע בו מילדות. "הוא היה ילד שמח. יותר טוב לב ופחות שובב. כשהיה קטן והציעו לו למשל במבה, היה אומר 'לא, בשביל מה? יש לנו בבית'", דותן מחייך. "לא היו לו קריזות של בני נוער והוא לא עבר את גיל ההתבגרות עם שיגעונות. האמת היא שאף אחד מאתנו לא. היינו שלושתנו דיי רגועים, חוץ מכיסוחים של בנים, אבל גם אלה נעשו באהבה. אפילו כשבגרנו התכסחנו, ככה, לפני הארוחה המשפחתית אבל בשביל הפאן. ואז, כששמנו לב שאבא נלחץ שמא זה ברצינות, היינו צוחקים ומפסיקים".

ככל שבגרו, הפכו תחומי העניין והיחסים בין האחים לקרובים יותר. שלושתם בוגרי שבט עמית, שחף היה מרכז צעיר, דותן היה מרכז בוגר ומקס היה פעיל "שרוף". "היינו חברים טובים, דיברנו בטלפון כל יום יומיים ונפגשנו לארוחות שישי אצל ההורים. זה היה זמן לשיחות נפש וצחוקים. התייעצנו האחד בשני, היינו גב חזק ותומך", מעיד שחף. "מקס מאוד סמך עלינו, כאחים בוגרים והפידבק שלנו היה חשוב לו מאוד".

את דרכו בצבא החל בקורס טיס. "כיוון שנפל מהקורס בשלב מאוחר, כבר לא הציעו לו סיירות, אלא תפקידים שוליים שלא התאימו לו. הוא אמר, 'לא הגעתי עד כאן כדי לא לעשות כלום ואם צריך אחתום עוד שנה כדי להיות קרבי'. לבסוף הגיע לחיל ההנדסה, יצא לקצונה, חתם לתקופת שירות נוספת ובינואר האחרון השתחרר בדרגת סגן".

דותן: "רציתי כבר שישתחרר. דאגתי לו. חשבתי שבבית אוכל לשמור עליו ושהוא יוכל לעשות עוד דברים. הוא היה בחור עם כל כך הרבה פוטנציאל. יש אנשים שחורשים בלימודים ויש אנשים ששמים את הדגש שלהם על קשרים חברתיים - והוא היה הכל מכל.  בחוכמה מצא את האיזון בין לימוד לחברים".

שלושה שבועות לאחר השחרור עלה על מטוס לדרום אמריקה. "הוא היה אמור לחזור במאי ולהתחיל הכנות ללימודים".

ההחלטה שלו לנסוע הלחיצה אתכם?

שחף: "לא, לא דאגתי. ההורים חששו כי הם הורים אבל ידעתי שהוא אחראי. הוא מנע מהחבר'ה לעשות ראפטינג או באנג'י כי טען שזה מסוכן. החברים כינו אותו 'אמא' מרוב שהיה אחראי ומחושב. כשיצא לטרק או לאזורים ללא קליטה הקפיד לעדכן שלא יהיה בטווח קליטה ושלא נדאג".

"אמרתי לו 'תשחרר, תפסיק להתקשר כל הזמן אבל היה לו חשוב לעדכן ולשמור על קשר עם הבית. זה היה העוגן שלו", מוסיף דותן.

שחף: "שלחנו לו בוואטסאפ קשקושים של יונתן, הבן שלי בן השנה ו-8 חודשים. הם דיברו בשיחות וידיאו. היה למקס חשוב שיונתן יכיר אותו כשיחזור מהטיול".

מה לא הספקתם לעשות?

דותן: "הוא הספיק הרבה. יש בני 80 שלא הספיקו לעשות מה שהוא הספיק. אבל זה לא מקל עלי, כאמור. חיכיתי בקוצר רוח שיחזור כבר מהטיול כדי שנשב ונתחיל לתכנן את החיים האמיתיים. עד לא מזמן הוא היה אחי הקטן ופתאום, בבגרותנו, יישרנו קו והפכנו לחברים טובים, עם חברים משותפים ושפה משותפת. חיכיתי שיחזור ונהיה חבר'ה". 

שחף: "רציתי מאוד לראות אותו עם יונתן, מתפקד כדוד. הוא עצמו חיכה שיונתן יגדל והם יוכלו לשחק ביחד. עכשיו נותר לנו להראות לילדים שלנו את התמונה עם החיוך הענק שלו ולספר מי הוא היה".

מה אתם יודעים על התאונה?

"אנחנו לא יודעים מה קרה ולמה", אומר שחף. "יש המון גרסאות שמגיעות אלינו ואנחנו לא מקשיבים לאף אחת מהן ומתמקדים כרגע באבל שלנו. מקס יצא לטיול בעיקר כדי להיות עם החברים שלו ולאו דווקא כי היה הרפתקן גדול. לא היה בהתנהגות שלו שמץ של קלות דעת. חברים אמרו לנו שכשיצאו איתו למחנות קיץ או לטיולים היו הכי רגועים כשהוא בשטח. ברור לנו שהוא לא קפץ סתם ושלא היה בלבול בינו ובין המדריך. גם החברים הקרובים שהיו אתו בטיול, לא עוסקים בזה כרגע. חשוב לנו שייקחו אוויר ויתאוששו. אנחנו סקרנים מאוד לדעת אבל זה יחכה עד שנקום מהאבל".

איך באמת מרגישים מור ומתן?

"אנחנו עוטפים אותם ככל שאפשר. הם חלק מהמשפחה כבר שנים וכך יהיה בעתיד. חשוב לנו לתת להם את ההרגשה שהם גיבורים - ואנחנו מזכירים להם את זה בכל הזדמנות. הם שמרו על מקס ולא נתנו לאף אחד לגעת בו עד שהגיעו אתו ארצה. חשוב לנו שיירגעו - עברה עליהם חוויה קשה. אחרי כן, יהיה לכולנו זמן להתעמק במה שקרה שם".

אתם חשים שאתם צריכים לעשות איזה קלוז'ר? להגיד לו משפט אחרון?

שחף: "לא, הוא ידע הכל. הוא עצמו סיים כל שיחה ב'אני אוהב אותך', שהיה משפט שגור אצלו ואני בטוח שהוא ידע כמה אנשים אהבו אותו. הוא היה צנוע ולא נתן לזה לעלות לו לראש אבל הוא ידע שאהבנו אותו מאוד".

איך תטפלו בהורים?

"הם כואבים מאוד כרגע ועדיין לא לגמרי מעכלים - כמו כולנו. נלך צעד צעד ונתמודד עם מה שיהיה, תוך כדי תנועה".

 

מבנה חסר

הם היו שביעיה, בני מחזור 91',  בני 24, תמירים, חייכנים. ילדים טובים שנקשרו האחד לשני בנפשם בעיקר מתקופת התיכון. "עכשיו אנחנו מרגישים כמו במבנה חסר", אומרים חבריו הקרובים של מקס. "לא ברור לנו עוד איך ממשיכים מכאן הלאה, בלעדיו".

סמוך לסוכת האבלים, התכנסו עמרי דליהו, תומר ספורטה, אסף בסן, אסף נחום ועמוס קרפ, שמתגורר כרגע בסן פרנציסקו ועלה לטיסה ארצה מיד כששמע על המקרה - לשיחה על חברם. מור גנץ, שטייל עם מקס, לא נכח בשיחה בשל הקושי לקחת בה חלק. 

עמרי: "לעת עתה, מקס אמור להיות עדיין בטיול, אז זה עוד לא לגמרי 'שקע' אצלנו אבל אחרי השבעה ואחרי השלושים - כל אחד יהיה עם עצמו ואין לי מושג איך נתמודד עם זה. מאז רביעי האחרון רצות לי תמונות שלנו בראש, יושבים בפאב או אצל אחד מאתנו, רואים משחק כדורגל, עושים על האש - ומקס כל הזמן שם. מצחיק, מורגש ונוכח מאוד. אני לא מצליח לראות אותנו בלעדיו".

אסף בסן: "היום, בפעם הראשונה מאז רביעי, הצלחתי להקשיב להודעות הקוליות ששלח אלי בוואטסאפ. עד היום לא העזתי. שמעתי את הצחוק שלו בקול. הוא אמר משהו כמו 'קוקי אני אוהב אותך'. זה היה באמצע העבודה, רציתי להניח הכל וללכת הביתה".

גם הם, כמו בני המשפחה, אינם דנים כרגע בפרטי התאונה. "שמחנו כשמקס יצא לטיול עם מור, כי מור הרפתקן וידענו שמקס ישמור עליו. לכן, ברור לנו שלא היה שם דבר שקשור בקלות דעת. מקס היה ההפך הגמור מכך, אפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות".

מה הדבר הראשון שעולה בראש כשחושבים עליו?

אסף נחום: "טוב לב ורוחב לב, אהבה גדולה, רצון להקשיב. תמיד היה לו משהו טוב להגיד על כל אחד וגם כשהעביר ביקורת זה נאמר ממקום של אהבה ולא מהקנטה".

עמרי: "הוא היה תופס אותך בכתפיים ומקשיב כל כולו רק לך".

ואז, מתוך איזה שקט, מתחילים החברים לחייך. "אי אפשר להיזכר בו מבלי לחייך", הם אומרים ונזכרים איך נהג להיכנס לרכב: "הוא היה עושה את כל הסיבוב, לדלת הרחוקה, פותח את הדלת ונכנס קודם כל עם הברכיים, מנסה להתגלגל עם כל הגודל שלו, ורק אז מתיישב".

"הוא אהב לאכול, לשתות, וכמובן - אין דבר כזה 'לא רעב'", אומר עמוס. "ומצד שני, הוא לא ויתר על ריצה לפני ארוחת שישי. תמיד היה מתלונן שנפצע ברגל, בקרסול, בברך, אבל נכנס בקיר, לוקח אותו אתו ולא מוותר".

גם קוד הלבוש של מקס הצחיק אותם בכל פעם מחדש: "זה היה סימן ההיכר שלו - מקס לעולם לבש חולצה מכופתרת וסנדלי שורש. גם בחורף. אף פעם לא היה לו קר. צחקנו עליו שבטח גם את הטרקים הוא עושה בחולצה מכופתרת". פעם, כשהיו בחופשה באילת, שכנעו אותו סוף סוף לוותר על המראה הנצחי והוא התפשר ורכש נעלי בלנסטון וג'ינס צמוד. "זה היה שינוי מהותי", הם צוחקים.

תומר: "הוא אהב מוסיקה ישראלית והכיר שירים שסבא וסבתא שלי הכירו. בכלל, הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, עם המון ידע בהמון תחומים. אי אפשר היה להתקיל אותו בכלום".

עמרי: "הוא אהב את אירלנד ואת המסורת שלה, את הבירות. פעמיים נסע עם אביו לשם, למד את המסורת וידע את כל ההבדלים בין הגינס האירי לאנגלי. חנן מספר שפעם, באחד הפאבים, מקס הכיר תייר אמריקאי והשניים ישבו לשיחה של שעתיים. כשחזרו חנן אמר לנו 'אני לא מבין על מה היה להם לדבר כל כך הרבה?', אבל זה היה מקס - בשניות התחבר לאנשים מכל סוג. תמיד סקרן ומאוד חברותי. הוא היה אדם של אנשים".

מה עשיתם ביחד?

"כל מה שלא עשינו עם החברות", הם מחייכים. "פאבים, טיולים, ערבים בבית ביחד, כדורגל, ארוחות. נסענו לטיולים, לצפון, לאילת. פעם נסענו לבורגס, בלי מקס כי הוא היה בקורס טייס. כיוון שהוא כל כך אכל את עצמו שלא הצטרף, הוספנו אותו לתמונה בדבק ידני. שיהיה מבסוט".

בתמונות שלו רואים מדי פעם את דגל ישראל - זה היה אישיו אצלו?

אסף בסן: "מאוד. הידע שלו הקיף גם ידע היסטורי וידע רב על  מלחמות ישראל. הוא היה מאוד פטריוטי, לקח אתו דגלי ישראל לטיולים והצטלם איתם".

בשישי נהגו לחכות לו שיסיים את ארוחת הערב המשפחתית. "הוא העריץ את ההורים ותמיד יצא שהארוחות הסתיימו מאוחר, וחיכינו לו, אספנו אותו אחרון ועדיין התייבשנו באוטו עד שיצא, עם סנדלי השורש שלו. בשבת, הצטרף אחרי ההבדלה".

תישארו בקשר עם המשפחה?

"בהחלט", אומר אסף. "היינו הרבה יותר מאשר חברים ואנחנו בני בית אצל כל אחד מאתנו. לעולם לא נוכל להיות תחליף למקס אבל חנן אומר, שבכל פעם שהוא רואה שאנחנו מדברים על מקס ומחייכים זה עושה לו טוב. בטח נמשיך ונבוא, נחבק, נחזק. נמשיך את דרכו".

איך תנציחו אותו?

"מהדקה הראשונה אנחנו חושבים על זה", אומר עמרי. "בשבת החולפת דאגנו שהכרוז של הפועל תל אביב ידבר עליו - וזה היה אמנם מרגש מאוד. אנשי הפועל תל אביב אגב גם הגיעו ללוויה, הניחו זר והעלו פוסט לזכרו של מקס, שזכה לאלפי לייקים. בנוסף, יש מצפה קטן סמוך לכניסה לשוהם, שם נהגנו לעשות 'פק"ל קפה' מדי שישי. ננסה לבדוק את האפשרות עם המועצה, לקרוא למקום על שמו וגם לארגן ערב שירים או משחק כדורגל לזכרו".

המקרה הזה שינה את ההסתכלות שלכם על טיולים?

עמרי: "אנחנו כבר אחרי הטיולים שלנו אבל כן, זה עושה משהו כשאתה חושב על האחים הקטנים ועל בני הדודים שייצאו יום אחד לטיול. היינו במקום שבו מקס נהרג, עשינו את האומגה וזה לא מקום יוצא דופן באקסטרימיות שלו. על פניו – אתה קשור ומוגן, אבל לך תדע. המקרה של מקס הבהיר לי שהכל יכול לקרות. אסור להפסיק לטייל אבל חשוב להיות ערניים ולצמצם נזקים ככל האפשר. למרבה הצער, חוקים נכתבים בדם אבל חשוב לקחת אחריות בעצמנו על כל צעד שאנחנו עושים".

התחושה הכי כואבת?

תומר: "ההחמצה. האנשים שהוא לא יפגוש ואלה שלא ייהנו ממנו. המשפחה שלא יקים. הוא חשב ללמוד אדריכלות והוא בטח היה הופך לאיש מקצוע מעולה. גם זו החמצה".

עמרי: "הייתי רוצה שהילד שלי יהיה סוג של מקס. חכם וחבר, מצחיק וכייפי. בתור אבא - אהיה גאה אם יהיה לי ילד כמוהו, וכחבר אני שמח שהיתה לי הזכות להיות חבר שלו. הוא היה מתנה גדולה". 

בלוויה, הספידו אותו החברים, סיפרו עליו באהבה וגרמו לאלפי האנשים ששהו במקום לפרוץ בבכי. "נדהמנו מכמות האנשים שהיו שם".

זה ניחם אתכם?

"זה היה מרגש", אומר אסף, "אבל לא מנחם. אני לא חושב שנצליח אי פעם להשלים עם זה. זה נגד חוקי הטבע וההיגיון. אנחנו מרגישים כמו פאזל שחלק אחד חסר בו".

רגעים ספורים לאחר שהלוויה הסתיימה, כאילו במטה קסם, הגשם הכבד פינה את מקומו לטיפות, השמיים התבהרו חלקית וקשת ענקית, מושלמת וזוהרת, נפרשה מעל בית העלמין ומעל בתי שוהם והאירה את השמיים בשלל גוונים. "בשמים עושים למקס קבלת פנים מיוחדת", אמרו חבריו. "ממש כמו שמגיע לאדם מיוחד כמוהו".