בימים הראשונים של אחרי האסון התקשיתי להירדם. באיטיות מקפיאה חלחלה בי ההכרה  שהילדה שלי כמעט הלכה לרקוד במסיבה הרצחנית. אז בשבועות האחרונים אני לא "סתם" אב. אני אב לילדה שליוותה את חברותיה  בדרכן האחרונה, ואני גם אב לילדה שחברתה הטובה נמצאת בשבי מרצחים. ככה חיינו מתחלקים - לעולם שלפני  ואחריח השביעי לאוקטובר. 

אני מלקט בראשיאת תמונות חברותיה של אריאל רוקדות בחדוות עלומים מהדהדת. צוחקןץ בעיניים  זוהרות אל העדשה, אל השנים שהמתינו להן בשובל זוהר של חיות, ובום. נקטלו על ידי בני עוולה. 

מה זה עושה לנו כהורים? מה זה יחולל לדור הזה שחווה בגופו ונשמתו את השנאה העכורה? דור שמרגיש איך נשמו  מהם יסוד החיים, והלב. השאלות נשאלות ואני משתדל לא לחמוק  מהן. התשובות עבורי נוכחות, החיים האלה קדושים, נועדנו לפרוח. אסור לנו לרגע לשכוח את זה. נועדנו לפרוח. הזמנים האלה מגדירים בדם וחרדה עבור הורים כמוני, את המושגים, אימה דאגה. מטילים צל כבד לפתחינו. עבים כהים מרחפים מעלינו. האחריות להתמודדות היא עלינו.

הכעס מצמית ולא מץנקז לי  מהגוף. חוסר השקט נוכח, איני יכול לקרוא ואיני יכול להתהלך בין מחשבות שיש בהם טוב. זה מכהה את הנפש , ואני רק רוצה לשמור על הילדה הקטנה שלי. לשמור על נפשה. 

ומה הלאה? אן כל זה מוביל? החשש הגדול מתהווה מולנו וזה ברור: הדרך עוד ארוכה כל כך.

בכל רגע מכה בי עוצמת החידלון והעצב על בזבוז החיים הנוראי הזה. אני מתקשה לעמוד מול ההלם כמו כולנו. אז אני בוחר לבשל. לבשל כאילו אין מחר. טעמים של לב פתוח, עבור הילדה שלי וכנראה גם עבורי. יש בי כמיהה לסירים גדושים בכל טוב עבור העולם. במגוון טעמים שירעידו את בלוטות הטעם וישחררו את הנפש הכלואה לעולם. למלא בטעמים מרחבים סדוקים