רבות וטובות מאיתנו נוהגות לאכול את השאריות שהילדים משאירים בצלחת ■ יש מי שעושה זאת בתואנה שאוכל לא זורקים, ויש מי שהקטע שלה קשור לסוג של שכנוע עצמי לפיו אם אכלנו משהו קר, בעמידה ומצלחת של מישהו אחר- הוא לא נחשב בספירת הקלוריות ■ לאיזה סוג את שייכת והאם אי פעם תוכלי לחדול מלטמון ידך בצלחת? 

 זו שחושבת שתוכל לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וגם לא להשמין: העוגה במקרר. מה לעשות, יש אורחים / יום הולדת לילד או כל סיבה מוצדקת אחרת שאת והיא באותו בית. שאת תיקחי סכין, תחתכי לך חתיכה, תניחי בצלחת ותאכלי כמו ליידי עם כפית??? הצחקנו אותך. את לא נוגעת בעוגה. חס וחלילה וישמור השם. אממה, את רק מיישרת. מסדרת. מלטפת את הפינה של העוגה כל שעה עגולה כדי לא להתבזות בפני האורחים. 

 זו שמיישמת יותר מדי טוב: את קראת את כל המאמרים על חשיבות ארוחה משפחתית מבחינה סוציולוגית, הלכתית, מנטאלית וקלורית. אין כמו לשבת ביחד, לדבר על אירועי היום, לנתח מה קרה ולהגיע לתובנות ממש חכמות. ממש בית קטן בערבה. את גם דואגת לארוחה מזינה. איזו אמא אדמה. אבל אז, אחרי שגמרת מהצלחת שלך הכל כמו ילדה טובה, ואת כבר מתחילה לפנות את הבלגן, את מתחילה לנקר בצלחות של האחרים, ובלי שהרגשת ירדת על עוד ארוחה, אלא שהפעם זה נעשה כבר על בטן מלאה. 

 זו שלא זורקת אוכל: לא משנה שאין לך באילן היוחסין אף קרוב שהצליח לברוח משום מקום, לא חשוב אם פולניה זה המקום הכי רחוק בעולם שממנו ההורים שלך הגיעו, ואפילו לא רלבנטי שאצלך אף פעם לא נשארות שאריות בצלחת. אצלך אוכל לא זורקים. לא שאין בזה משהו מאד יפה ואצילי, אבל למה כפרה כל השאריות מגיעות בסוף לפה שלך? 

 זו שמתקתקת: את בן אדם כל כך יעיל שחבל על הזמן. בעבודה, בבית, עם הילדים ואפילו עם חמותך. תקתקנית- אומרות עליך כל החברות שלך. מרוב שאת כזו תקתקנית, גם את ארוחת הערב את רוצה כבר לתקתק, לקלח אותם ויאללה למיטה. שאת תקחי צלחת ותדאגי לעצמך גם לארוחת הערב? למי יש זמן לזה. תיק תק דופקת כמה שאריות מהצלחות של הילדים, ויאללה סוגרת את היום. 

 זו שחבל לה: יש מי שקוראים לזה אכילת חבלים. חבל לזרוק את חצי הטוסט שנשאר בצלחת, חבל על השניצל הטרי שהכנת, חבל לזרוק את הקשה של הפיצה. חבל, כמו שסבתא שלך היתה אומרת, רק על מי שמת.    

 

 

דוקטור, תציל אותי! 

בכל מדור אנו מארחים מומחה שמציע זווית מקצועית ופתרונות אמיתיים לבעיות שכולנו מתמודדים איתן כהורים ■ והפעם: עינב אלבר, דיאטנית קלינית, רכזת תזונת ילדים במחוז שפלה במכבי שירותי בריאות ובעלת קליניקה פרטית בשוהם, מסבירה למה לא לשתף ילדים צעירים בהחלטות תזונתיות
ואיך מתמודדים נכון עם בעיית ההשמנה 

לא פעם הורים מבקשים שאומר לילד לא לאכול הרבה ממתקים או חטיפים. הם רוצים ש"אתקן" את מה שלא עובד טוב אצל הילד שלהם, והם מצפים ממנו לאיפוק, כוח רצון ויישום ההבטחות שהבטיח בבית, טרם היציאה לאירוע המלא כל טוב. 

אבל אכילת הילדים היא מראה לסביבה שבה הם חיים. הם לא יכולים אחרת. כשהבית, הגן, בית הספר והמסיבות מציעים שפע בלתי נגמר של ממתקים/עוגות/חטיפים/מעדנים טעימים. אין להם שום אפשרות אלא להיכשל אל מול השפע. גם מבוגרים- אחראים, שקולים, בעלי יכולת טובה יותר לדחיית סיפוקים – נכשלים במשימה  הזו. אז למה לצפות מילד שיעמוד בה?

אני בפירוש לא מצדיקה אכילה ללא גבול והשמנה, אולם ההבנה שהכוחות שאנו מתמודדים איתם הם כוחות חזקים – היא הכנה לקראת אסטרטגיית ההתמודדות מולם.

  גלו אמפטיה: כאשר אנו רוצים לעזור לילד המתמודד עם בעיית עודף משקל עלינו להתחיל מנקודת מוצא של אמפתיה– זה באמת קשה לו. ההשמנה שלו לא קשורה בחוסר כוח רצון או אופי חלש. הוא כפי הנראה חי בתוך סביבה מעודדת השמנה (obesogenic environment), והוא לא רכש את הכלים להתמודד עמה.

  קבלו החלטות: ההחלטות על שינוי הסביבה הביתית צריכות להיות של המבוגרים בלבד. רצוי לא לשתף או להתייעץ עם הילד בעניין ולא להכביר בהסברים על הרציונל. ההורים אחראים על בריאות ילדיהם והם אלו שדואגים לספק סביבה בריאה. מספיק להגיד משפט כגון "החלטנו לדאוג יותר לבריאות של כולנו, להכניס יותר אוכל בריא הביתה". דוגמא אישית של אכילה בריאה עובדת הרבה יותר טוב מאשר הסברים ונאומים על "חשיבות אכילת ירקות" או "אכילת לחם מלא" .  

  המילה האסורה: לרוב, כשהילד שומע את הוריו מתפתלים ומנסים להסביר למה מגבילים מזון כזה או אחר, הוא ברגישותו ובאינטליגנציה שלו קולט את הזיוף. הוא מבין שיש מילה שמנסים לעקוף אותה (השורש ש.מ.נ ), ושזה כנראה משהו רע או מביש. מכאן יתחיל להיבנות תהליך של אשמה עצמית ותחושת כישלון. לא צריך להכביר בהסברים. צריך לעשות. צריך לתת דוגמא אישית. זה עובד יותר מכל הסבר.

  דחיית סיפוקים: חשוב לזכור שילדים יכולים להבטיח לאכול בריא מתוך רצון כן ואמיתי, אך יכולת הראייה לטווח רחוק שלהם עדיין לא מפותחת, יכולת דחיית הסיפוקים שלהם גם כן לא בשלה, וזה לא הוגן להתאכזב מהם כאשר הם לא עומדים בהבטחותיהם בכל הקשור לאכילה. 

  תזונה לכל המשפחה: כדי שההחלטות יעבדו הן צריכות להיות אחידות לכל בני המשפחה. אנחנו הרי אומרים לילד שאנחנו דואגים לבריאות שלו, אז איך נצדיק הגבלות תזונתיות (לשם בריאות) שחלות רק עליו ועל האחים שלו לא? לבריאות שלהם לא דואגים? צריך להחליט על כללים אחידים שיתאימו בממוצע לכל בני המשפחה. המחיר הרגשי שנשלם על הגבלה של ילד אחד בממתקים/תוספת/שתייה מתוקה, בזמן שלאחרים נאפשר לקחת ללא הגבלה- יהיה גבוה מן התועלת. זה פוגע ומעליב.

  אוכל או ממתקים: חשוב להגביל הגשת ממתקים, עוגות, חטיפים ושתייה ממותקת ולהגדיר מנה מקובלת. מאידך מומלץ לא להגביל כמות אוכל רגיל ורצוי לאפשר לכל ילד לווסת את כמויות האוכל שהוא זקוק להן. ילדים יכולים להבין היטב את ההבדל בין אכילת ממתקים ואכילת אוכל, והם יבינו את הרציונל של הגבלת אכילת ג'אנק. 

  סביבה סטרילית: הורים רבים חוששים מהנזק העתידי שייגרם לילדיהם אם יחיו בבית "סטרילי" ללא ממתקים. אין כוונה ליצור סביב "סטרילית", אלא לבנות יכולות וכלים להתמודד עם השפע. אחד הכלים הוא לא למלא את הבית בפיתויים ומזון לא בריא שקשה לנו לעמוד בפניו, אבל כן לאפשר שבירה של השגרה מידי פעם ויציאה מהבית לאכילה במסעדה, קניית גלידה/פיצה וכדומה. חשוב לייצר שיגרה של אכילה בריאה, שממתקים וחטיפים הם לא חלק יומיומי בה, אלא משהו ששמור לאירועים חריגים – מסיבה, בילוי, טיול וכדומה. 

אם המשפטים "את לא מחליטה עלי" ו"אני לבד" נשמעים לכם מוכרים, כנראה שיש לכם ילדים בגיל שכבר אפשר להתחיל ■ השאלה הנשאלת היא האם אתם מההורים שהתשובה "בוא נדבר על זה חמוד שלי" היא האינסטינקט ההורי שלכם או שמא המשפט "בגלל שאני אמרתי ככה!" מרגיש לכם הרבה יותר טבעי ■ לרגל יום הבוחר, בחנו את עצמכם: האם אתם הורים שמעודדים את הילדים לבחור? 

מאת: לימור בר נתן

 

קרא עוד...