קרוב ל-20 שנה הם היו חלק מהנוף הספורטיבי והחברתי בשוהם ובעוד שבוע, יארזו מזוודות ויעזבו את הארץ לטובת חיים חדשים בשמורה לאומית בברזיל  | אורן ואליאנה וייסמן, מי שטבעו את מושג הספינינג בשוהם, הקימו סטודיו שלא נראה כמוהו ביישוב וחוו שריפה גדולה שכילתה את ביתם עד היסוד, משאירים בארץ משפחה, חברים, לקוחות נאמנים וזיכרונות, מודים שיש קצת עצב בלב, אבל מצפים בהתרגשות להתחלה חדשה

הם הגיעו לכאן, זוג צעיר שכמו יצא מהז'ורנל ומיד השתלבו בהוויה החברתית ביישוב המתהווה, כמלכי הביצה המקומית – היא, אליאנה (שאז נקראה אילנה) כיפהפייה אקזוטית והוא, אורן, כמר שרירים. בשלב בו בני גילם מתחילים את דרכם בדירות שכורות, כבר התגוררו בני הזוג וייסמן בווילה מהיפות בשוהם, עם בריכת שחיה פרטית. הימים היו תור הזהב של הספינינג בישראל וכל מי שהחשיבה את עצמה, נרשמה אצלם ב"סטודיו אין" לשיעורים שהתקיימו במרתף הבית ברחוב יסמין, בשכונת טללים. לצד שיעורי הספינינג, אורן לימד ילדים לשחות בבריכה הביתית ואילנה העבירה מגוון רב של שיעורי כושר וחיטוב ושמעה כמאמנת קשוחה ומלאת אנרגיה, יצא למרחקים. 

שבוע מהיום, הסיפורים הללו על ימי העדנה של הזוג, שהחל את דרכו מכון וינגייט, לא יהיו אלא פיסת נוסטלגיה רחוקה. זה יקרה כשחמשת בני משפחת ויסמן יעלו על טיסה בכיוון אחד לברזיל ויתחילו חיים חדשים לא רחוק מבאהייה, מחוז הולדתה של אליאנה. "קנינו שטח בצפון ברזיל, מרחק ארבע שעות טיסה מסאן-פאולו ואנחנו בתהליכים של בניית שתי וילות בוטיק המיועדות להשכרה לתיירים", אומרת אליאנה. "בעוד שבעה חודשים הבתים יהיו מוכנים. אורן, שתמיד אהב בישול, יפתח מסעדת חומוס, פלאפל, שקשוקה ואוכל ישראלי וימתג אותה כמזון בריאות ונתפרנס מתיירות".

המקום בו יגורו היה בעבר כפר דייגים שכוח אל והיום, הוא  חלק מפארק לאומי שדרכו עוברים כמיליון תיירים בשנה. "זה אזור טרופי עם דקלי קוקוס, לגונות מים מתוקים ודיונות חול ענקיות שנשפכות לאוקיאנוס", הם מתארים את המקום. "עושים שם סקי דיונות וסקי מים. אין שם בכלל כלי רכב משום שהממשלה לא סוללת כבישים מטעמי הגנת הסביבה. ניתן לנסוע שם רק ברכבי 4X4".

בפעם הראשונה, נתקלה אילנה במקום לאחר שירותה הצבאי בשנת 1989. "אז, לא היה שם כלום ובפעם השנייה כשהגענו לשם במונדיאל בשנת 2014 זה היה כבר מקום תוסס שהתפתח עד כדי כך, שבנו בעיירה סמוכה שדה תעופה בינלאומי".

איך ייראה השטח שלכם?

"הכוונה היא לבנות וילה ובכל אחת שלוש יחידות, שניתן יהיה להשכירה בשלמותה או כיחידות", אומרת איליענה. "כיוון שאני דוברת את השפה, אני אנהל בשלב ראשון את התיירות ואורן יפתח את המסעדה".

"היתרון הוא שחומרי הגלם זולים ועלות עובדים מגיעה לאלף שקלים לחודש", מסביר אורן. "מס ההכנסה עומד על 4% והארנונה מגיעה ל-200-300 שקל לשנה. זה חלק מעידוד התיירות ולכן יש אפשרות להרוויח שם כסף".

מה הביא אתכם לעזוב הכל, דווקא עכשיו?

"החלטנו שאם לא נעשה את זה כעת, זה כבר לא יקרה אף פעם", אומר אורן. אילנה תמיד אמרה 'אני לא רוצה לגמור את החיים בארץ'. מה שזירז את התהליך זו ההבנה שהבן הבכור שלנו כבר מתקרב לגיל 16 ואם לא נעזוב עד פברואר, הוא יהיה חייב להתגייס ואחריו שני הבנים האחרים שלנו, ואז אין לנו סיכוי לצאת מכאן לעולם. קנינו את השטח לפני שלוש שנים וזו הסיבה שעכשיו קיבלנו אומץ לעזוב. אנחנו רוצים לחיות את החיים בעוצמה. לא עזבנו בעקבות משבר כלכלי ואנחנו מתפרנסים מהסטודיו יפה מאוד". 

מה עם האהבה לישראל? הציונות?

"אני חושבת שאיבדתי את הציונות בדרך", אומרת אליאנה. "יש לי שלושה בנים ואני לא רצה שהם יהיו חיילים, כמה שזה נשמע נורא. אני לא רואה את עצמי לאורך תשע שנים מגייסת בן אחד אחרי השני כשאני יושבת ודואגת. אני חיה כדי ליהנות ולא כדי לסבול".

"מייצרים פה מלחמות ואווירה שלא מוצאת חן בעינינו. הילדים האלה מתגייסים בני 18, חוטפים בצבא טראומות ואחרי כן מזלזלים ולא מכירים בהם", מוסיף אורן. 

הכל זמני

בשיא הצלחתה, לפני כשבע שנים, החליטה משפחת וייסמן שהגיעה העת להפריד בין העסק למקום המגורים. הסטודיו עבר לפעול בבית התרבות והמשפחה עברה ליישוב הקהילתי נילי, לא רחוק משילת. ארבע שנים גרו שם בבית עץ מפואר, עד שבאחד הלילות אירע קצר חשמלי והבית עלה באש. הרבה בזכות מזל ותושייה, כשהלהבות כבר במסדרון ובקומת השינה, זינקו אורן ואליאנה ממיטותיהם, חילצו את הילדים, את בעלי החיים ואת עצמם ונמלטו מהבית הבוער לרחוב, כשרק בגדים תחתונים לגופם. השריפה התפשטה במהירות, כילתה את הבית ולא הותירה דבר, אפילו לא תמונות למזכרת. "זה היה זעזוע שבו חדרה להכרה שלי התובנה שהכל זמני", אומרת אליאנה, "אם זה לא היה קורה, אני לא בטוחה שהייתי מממשת את החלום הזה עד הסוף". 

השריפה הייתה נקודת השבר של חייך? 

"כן. זו היתה טראומה כמו סכין בבטן, שבכיתי עליה הרבה. בעקבותיה עברנו לגור במשך שנתיים בקרווילה של 60 מ"ר. זה באמת משבר קשה, אבל משם גם התחילה הצמיחה. פתאום אתה מגלה בעצמך עוצמות שלא הכרת. פתאום הבנתי שהאנשים הם שעושים את הבית. בית זה בסך הכל קירות ומה שאתה יוצר זה מה שחשוב". 

אורן: "אחרי השריפה הבנו ש-99 אחוז מתכולת הבית בכלל לא דרושה לנו. אין לנו צורך בכלום פרט לטריינינגים, כמה בגדי ים, שני סירים, מחבתות ומקרר. מאז לא קניתי דבר ואני לא לוקח כלום לברזיל. רק כמה תחתונים וכפכפים. קנינו גם גלשני גלים. כשנגיע, נקנה שם רכב בוגי וזהו".

אילנה, את שידועה בטעם המשובח שלך בבגדים - מסכימה עם זה?

אילנה: "כן. אני אוהבת בגדים יפים ולא מוותרת עליהם אבל גם אני מאוד הצטמצמתי בצרכים שלי. בברזיל  אסתובב עם הגלביות שלי, תרבות הצריכה כבר הרבה פחות משמעותית עבורי". 

דור רביעי למהגרים

שלושת הווייסמנים הצעירים: ים, אופק ושחף בני 13, 14, 16,  יהיו החל מהשבוע הבא דור רביעי למהגרים העוברים מארץ לארץ. היחידה במשפחה שדוברת פורטוגזית היא אליאנה, שאומרת: "סבא שלי עזב את רוסיה בגיל 13 בתקופת הפוגרומים ביהודים והפליג באנייה לברזיל. בימים הראשונים הוא ישן על מדרגות של כנסיה מקומית והחל לעבוד כאלטע-זאכן. הוא צבר קצת כסף והפך לסוחר שטיחים ורהיטים". הוריה עזבו את השפע הכלכלי של ברזיל ועלו ארצה מטעמים ציוניים בשנות ה-70. הם התיישבו בכרמיאל ולאחר מכן בירושלים, כשאביה, רמי, היה עד מהרה למורה ומאמן ספורט נערץ בבתי ספר תיכוניים בירושלים. 

את עוזבת את ההורים שלך לבד בארץ.  

"זה קטע עצוב, אבל אני מאמינה שהם יבוא להיות איתנו שם, בכל פעם לכמה חודשים".  גם שלושת הכלבות המשפחתיות, שתיים ענקיות ואחת פיקינז זעירה, יעלו איתם על המטוס ועלות הטסתן יקרה לא פחות מהנוסעים על שניים. "הן כמו ילדות שלי. אני לא אשאיר אותן לבד בארץ ואשב בברזיל עם נקיפות מצפון ומחשבה, מה עלה בגורלן", אומרת אליאנה.

הרהורים רגע לפני?

"אני חצויה, אבל בגיל 49, כשאני מסתכלת לעבר הפנסיה והמשך החיים, אני שלמה עם ההחלטה ולמרות זאת, מכירת הסטודיו הייתה כרוכה בדיכאון. אחד הדברים הכי כואבים זה הסטודיו והלקוחות שהולכים איתי כבר 19 שנה. הם אלה שאפשרו לי להביא את עצמי לידי ביטוי, לפתח ביטחון עצמי ואת האישיות שלי. בברזיל אני יודעת שאקים משהו דומה או אאמן קבוצות. אני לא בן אדם של לימודים והילדים יילכו לבית הספר של כפר הדייגים, ילמדו שפה נוספת, יכירו אנשים, יראו עולם אחר ויפתחו עם ההורים שלהם עסקים. אני פותחת להם חלון הזדמנויות". 

אורן: "העולם הוא ענק והאפשרויות בארץ קטנות יחסית. רומסים כאן את האנשים, מטילים מס עצום על כל דבר, על הכנסה, על דלק על דירה. לא נותנים להרים את הראש, וכשאני חושב על המסלול שמצפה לילדים בארץ, אני מרחם עליהם".

תסביר.

"ילד בארץ, נמצא בבית חרושת לציונים. שוטפים לו את הראש להצטיין בלימודים ואחרי שהוא מסיים, מגיע שלב השמירה בהתנחלויות. פוליטיקאים מייצרים כאן מלחמות הזויות עם איראן, עם מזרחיים ועם ערבים, הכל מאינטרסים פוליטיים והאזרחים משלמים את המחיר. אחרי שהילד סיים לימודים בגיל 24, יורד לו האסימון שעם תואר ראשון הוא לא שווה כלום ולכן הוא ממשיך ללמוד. רק  בגיל 32 הוא מקבל  משכנתא של מיליון שקל. אלא שאנשים גומרים משכנתא אחת ומיד עוברים לדירה עם עוד חדר ולוקחים עוד משכנתא עד שהם מגיעים לווילה. המרוץ אחרי רכוש הוא אינסופי ולי כבר הייתה וילה. עכשיו אני רוצה לחיות בשביל הנפש. אנחנו כמו עדר מובל ואני לא מוכן להיות חלק מהמשחק". 

אילנה: "אני מסתכלת קדימה ולא רואה כאן שום עתיד. אני לא אומרת שאין לי חששות בדרך החדשה, אבל הפחד מנטרל הרבה אנשים וממקם אותם במשבצת שהם תקועים בה. אני מנסה למנוע ממנו להשתלט עלי".  

waysmansite

איך הילדים מגיבים? 

"המזל הוא שאין התנגדות מאף אחד בבית. זו יוזמה שלי ואני מאמינה באינטואיציות הרוחניות שלי ובאינטואיציות הכלכליות של אורן. גם אם נחליט לחסל הכל ולמכור את הבתים בברזיל, אין כאן סיכון ואנחנו לא נפסיד כסף". 

מי ייכנס לנעליים שלכם בסטודיו אין?

"מכרנו את העסק לדניאלה ויסוצקי, תושבת אלפי מנשה, מדריכת ספורט מזה 10 שנים, שעלתה ארצה בגיל 16 מארגנטינה. היא מדריכה בכירה, שמעבירה שיעורים בכנסים למאמנים. הסטודיו עובר לידיים טובות. יש לה אש בעיניים והיא תיתן בראש".

 

"כן, אנחנו חיים מהסטודיו כל השנים אבל בלי קשר הגענו למצב שבוער בנו להגשים את החלום. אני מסתכלת על מה שעברנו עד כה, לטוב ולרע, ואני אומרת לעצמי בציפייה, 'וואלה', אנחנו יוצאים לדרך חדשה".

 

תגובות  

4. שאול 07-08-2018 12:08
הכל עיניין של חינוך ואהבת הארץ. מצער ! אין בכם את האהבה לארץ ולא הענקתם חינוך לאהבת הארץ לילדים. ארץ ישראל יש רק אחת ועם יהודי גאה יש רק כאן! למרות כל הקשיים שווה להיות בן הארץ הזו.
ציטוט
3. אשר 31-07-2018 11:25
הילדים שלנו שמרו עליכם ועכשיו תור הילדים שלכם אז אתם בורחים?
ציטוט
2. yosi 23-07-2018 12:35
מקריאת הכתבה, עולה, שאתם לא מכירים את המעלות הטובות של ארץ ישראל. היהדות ועולם התנ"ך אינם מושרשים בכם. מה שעמד למול עיניכם אינטרס איגואסטי, אישי וכלכלי בלבד. חבל שעזבתם את הארץ.
ציטוט
1. רוני 18-06-2018 11:48
תלכו חברים. לא צריכים אנשים כמוכם פה. לא אצטער שעזבתם
ציטוט

הוסף תגובה

תגובתך תתפרסם לאחר אישור מערכת האתר