מקס סלע ז"ל

שנה עברה מאז מצא את מותו מקס סלע, קצין משוחרר טרי מצה"ל, בתאונה טראגית במהלך טיול בפרו. הוריו ושני אחיו הגדולים התכנסו לספר על האסון ששינה את המשפחה, על הבדידות ועל הרעיונות להנציח את הבן האהוב

מאת: שרון חן

כבר שנה שצחוקו של מקס סלע לא מהדהד בביתו שברחוב המצפה בשוהם, ששמחת החיים שלו לא עוטפת את הוריו ואת אחיו, שההומור המדבק שלו לא משעשע את החברים. מאז נפל אל מותו מרמפת אומגה בפרו, מנסים בני משפחתו וחבריו לאחות את השבר הגדול ומתאבלים על ההחמצה העצומה שבלכתו.

מקס היה בן 24, קצין ומשוחרר טרי מצה"ל. חודש לאחר השחרור, באמצע ינואר 2015, נפרד מהוריו והחל את הטיול אחרי הצבא שכל כך חיכה לו. לאורך קרוב לשלושה חודשים, היה דף הפייסבוק שלו מעוטר בתמונות של נופים מדהימים ובפוסטים רוויי אושר שהעלה. הוא שלח ברכות לחברים, התגעגע למשפחה ולאחיין הקטן שלו ואמר שכשישוב, יספר על הכל בפירוט. אלא שהאושר הגדול נקטע בקנופי (אומגה ארוכה במקטעים) באתר "קולה דה מונו", שם, מעט לפני שסיים את המסלול, נפל מהרמפה ונהרג לעיני חבריו הטובים, מור גנץ ומתן בן שמעון, שטיילו עמו. בנקודה זו הסתיים הטיול. מתן ומור נצמדו למקס וליוו אותו מהרגע שבו פונה ועד שנקבע מותו וארונו הוטס ארצה.

 sela1

בצילום: דותן, שוש וחנן סלע 

האובדן הכפול
שנה עברה מאז האסון וביתם של שוש וחנן, הוריו, שקט מאוד לאורך רוב ימות השבוע. שני הבנים הגדולים, שחף ודותן, עזבו את הבית לפני מספר שנים וכעת, עם לכתו של מקס, נעלמו קולות הצחוק, השיח והמוסיקה ולמרבה הצער, גם חלק מהחברים ובני המשפחה לא מרבים לפקוד את המקום.

במלאת 11 חודשים למותו של מקס, התקיים טקס אזכרה לזכרו בבית הכנסת ביישוב. בדברים שנשא לזכר בנו, שיתף חנן את הנוכחים בשבר ובגעגוע וסיפר בגילוי לב גם על כאב הבדידות שעוטף אותו ואת רעייתו. "להיות הורה שכול זה אובדן כפול - גם אובדן של ילד וגם אובדן של חלק מהמשפחה והחברים", הוא אומר. "ולא כי הם לא אוהבים אותך אלא כי קשה להם לדבר איתך, לראות אותך".

כ-2,000 איש ליוו את מקס בדרכו האחרונה וב"שבעה", גדשו את החצר ואת אוהל האבלים הסמוך ודאגו לכמויות ענק של אוכל ושתיה. "אנשים טובים, עשו כל שביכולתם, ישבו כאן עד השעות הקטנות של הלילה, מנחמים אותנו ומתנחמים בעצמם. אבל אחרי החודש, כל אחד חוזר לענייניו באופן טבעי. אנחנו באים מהעבודה, שוש מסתכלת עלי ואני עליה ואז כל אחד הולך לפינה שלו ובוכה שם כדי לא לצער את השני. אתה מרגיש לבד מאי פעם והתרופה שנקראת חברים ומשפחה ואומרה להקל עליך, לא פועלת טוב. אני לא שופט איש חלילה, אבל לו היו סביבנו יותר אנשים, הם היו מביאים איתם מעט נחמה, משהו שקצת יסיח את הדעת מהיגון".

איך הגיבו השומעים?

"אמרו לי שהופתעו מדבריי, שלא ידעו עד כמה רב הקושי ושמעכשיו יגיעו ולא יוותרו עלינו. התרגשתי מאוד. גם גיל ליבנה, ראש המועצה, ניגש אלי ואמר שהוא לוקח את דבריי לתשומת ליבו", אומר חנן. "חשוב לי לציין ששוהם הוא ישוב עם אנשים נפלאים. יש כלפינו אהדה גדולה ברחוב, במועצה. אנשים שאת חלקם אנחנו לא מכירים, ניגשים אלינו, מחזקים ועוזרים במה שאפשר. אני מרגיש תמיכה ואהבה רבה מצד הגבאי, משה, ומיתר המתפללים בבית הכנסת שלי, שתומכים בי בשעות קשות ולשוש יש קבוצת חברות נפלאות, שמחזקות את רוחה. הכרנו לאורך השנה אנשים נהדרים שמגיעים לחזק ולחבק ועדיין, חסרים לנו חברים ובני משפחה, שחלקם לצערי, נעלמו מחיינו ואנחנו מזמינים אותם לחזור לחיינו".

איך אתם מתמודדים עם האבל?

"האובדן מאחד את כולנו, אם כי כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר", אומר חנן. "אני אדם דתי והתפילות היומיות וה'קדיש' שאני אומר מספר פעמים ביום, ממלאים את המחשבות שלי. יש לי מטרה והיא שומרת עלי".

"אני לא מצליחה ליהנות מכלום", אומרת שוש וקולה נשבר. "בעבר היינו משפחה תוססת, הלכנו להצגות, לסרטים, עשינו ארוחות ערב, אירחנו המון. עכשיו, גם אם אנחנו יוצאים למסעדה או לאירוע ויש לי הקלה לזמן מה, אני נזכרת שמקס לא אתנו וזה שוב כואב. שום דבר, כלום לא משמח אותי". לאחרונה רכשו רכב חדש. "הרכב עמד בחניה ובמקום לשמוח, ישבתי והתייפחתי. כשמקס היה כאן התחלקנו ברכב הקודם, סוזוקי טרנטה ועכשיו, כשיש לי רכב חדש, צובט לי הלב שמקס לא ייהנה מהנהיגה בו. כל דבר גורם לי לחשוב - למה מקס לא נהנה מזה, למה הוא לא חווה את זה. אני שואלת המון למה".

החדר שלו נשאר כשהיה?

"כן, אבל לא הפכנו אותו לחדר זיכרון", אומר דותן. "אני ישן שם לפעמים כשאני מגיע הביתה, הדברים שלו שם כחלק מהחיים שלנו".

מה לגבי תמונות, סרטים?
שחף: "לא תמיד אנחנו מוצאים את הכוחות להסתכל, זה כואב עדיין. אבל אין מצב שהילדים שלנו יגדלו בלי לדעת מי היה הדוד שלהם. כבר היום, אנחנו מתחילים לספר עליו בעדינות, לבן שלי, שהוא בן שנתיים וחצי".

"אני רואה תמונות וסרטים ושומעת את ההודעות הקוליות שלו. אני רואה ובוכה. אז מה אם אני בוכה? אני מתגעגעת אליו", אומרת שוש. לאורך השנה, היא כותבת טקסטים, את רובם היא שומרת לעצמה ובעזרתם פורקת מעט מכאוביה. אחד מאלה, הקריאה בבית העלמין, במלאת 11 חודשים לאסון. "יום יום אני יושבת בגינה ומחכה, אולי יפתיע אותי ויגיע. יושבת שעות ומסתכלת לרחוב. רואה בחור גבוה ושמנמן במדים ולרגע חושבת שזה הוא... עוקבת אחריו לראות אם נכנס לבניין שלנו ובשנייה הראשונה נראה לי שאני רואה את מקס.... הוא חסר לי בארוחות שבת, בחגים. הנוכחות שלו, הפיקחות, ההברקות שלו. כמה אהב את הרגעים המשפחתיים האלה והנה, עכשיו כשהשבתות קיימות הוא לא כאן".

למקס היתה חבורה של חברים קרובים, חלק מהם טיילו אתו. הם שומרים אתכם על קשר?

"בהחלט. הם חבורה של צעירים מקסימים. אני אוהבת אותם מאוד ושמחה שהם באים למרות שלא תמיד קל לי לראות אותם כקבוצה ללא מקס", אומרת שוש בגילוי לב. "אני יודעת שהם מבינים אותי ולא כועסים עלי - אני מחכה לביקורים שלהם ורוצה שתמיד ירגישו בני בית אצלנו".

 הבית השתנה

מקס היה בן הזקונים ונולד אחרי שחף, 35, נשוי ואב לבן (ועוד אחד בדרך) ודותן, 31, בזוגיות. האבל שלהם, הם אומרים, מתקשר להם בדברים שהם עושים ביומיום, בחלק מההווי המשפחתי שנעלם.

"הוא היה בחור עם כל כך הרבה פוטנציאל", אומר דותן. "יש אנשים שחורשים בלימודים ויש אנשים ששמים את הדגש שלהם על קשרים חברתיים – והוא היה הכל מכל. הוא הספיק הרבה, אבל זה לא מקל עלי. עד לא מזמן הוא היה אחי הקטן ופתאום, בבגרותנו, יישרנו קו והפכנו לחברים טובים, עם חברים משותפים ושפה משותפת. שחף ואני חיכינו שיחזור ונהיה חבר'ה, שנשב ונתחיל לתכנן את החיים האמיתיים".

שחף: "ההורים שלנו הם יזמים, מארחים בחסד. הם תמיד ריכזו סביבם המון חברים וגם מקס היה כזה. כשתכננו ערב ברביקיו שמקס כל כך אהב, אבא דאג לעשות הכנות מקדימות שבוע מראש. היה קונה בשרים, בירות, תוספות טעימות. הבית היה מלא באנשים והיה שמח. מאז שמקס איננו, לא עשינו ערב כזה. ייקח זמן עד שנחזור לזה".

"מקס מאוד אהב בירה גינס", נזכר חנן. "היינו רוצים לצאת לבר ולהרים כוס גינס לזכר האיש מלא החיים וההומור שהיה. זה יקרה, אבל לא כעת".

דותן: "אנחנו עוד לא שם. אנחנו עוד מתאבלים, לא מהמקום הדתי דווקא אלא מהמקום הנפשי. זה עוד לא הזמן לבלות".

מקס נקרא על שמו של דודו, אחיו של חנן, שנהרג במהלך שירותו הצבאי. "מדי יום זיכרון, נסע אתי לבית העלמין בבית שאן, לעמוד דום לזכרו", אומר חנן. "היתה בו אחריות כקצין וכמי שנשא את שמו".

תמשיכו להנציח את השם?

"לא, אני חושב שסיימנו את ההנצחה השמית", אומר חנן. "חשוב לנו להנציח את מי שהיה והשם פחות משמעותי מבחינתנו".

דותן: "זה כבוד אבל זה לא פשוט להעמיס על כתפיו של ילד שם של מישהו, יקר ככל שיהיה".

האמונה עוזרת לכם?

"יש בי את הרצון להאמין אבל כשאסון כזה נוגע בך באופן אישי זה קשה. אני לא מפקפק בקב"ה, אבל בדת היהודית מותר לשאול שאלות, אז אני שואל אותו למה ואומר לו שזה לא צודק", אומר חנן.

שוש: "מישהו אמר לי 'תחשבי שקיבלת מתנה ל-24 שנה מהקב"ה' ואמרתי שזה לא מנחם אותי. מתנה לא לוקחים".

מה למדתם עליו ועל עצמכם בשנה החולפת?

"המון. הבנתי מהאנשים שהיו כאן וסיפרו עליו, למה הם אהבו אותו ולמה הוא בחר בהם להיות חבריו. ידענו שהיה בחור מדהים ולא ידענו עד כמה", אומר דותן.

"וגם עלינו למדתי", אומר שחף. "כמה אינטליגנציה רגשית יש בדותן, כמה מסירות והכלה יש באשתי ובחברתו של דותן, כמה גדולה וכוח יש בהורים שלי, שנשברו לרסיסים ועדיין מחזיקים את כולנו".

הטעות הטראגית

בחודש הראשון לאבל, לא דנו בני המשפחה בסיבת המוות. הספקולציות היו רבות ואיש לא ידע בבירור מה קרה באותם רגעים אומללים. בשלב מסוים, יצרה תיירת קנדית ששהתה לצדו של מקס על הרמפה, קשר עם המשפחה והיא ששפכה אור על מה שאירע במקום. "בזכות הדברים שאמרה והעדות שמסרה במשטרה המקומית, היום אנחנו יודעים שזו היתה תאונה טראגית שמקורה בטעות אנוש וברשלנות של המדריך. היא סיפרה שהגולשים עברו מתחנה לתחנה כשהם קשורים מהכתפיים והחזה, אם כי מקס התריע לאורך הדרך שהרמפות עצמן מסוכנות".

בתחנה האחרונה, מספרים בני המשפחה, נקשר הגולש מהגב, כדי שיוכל לגלוש בתנוחת דאייה קדימה. "היה שם כבל עם גלגלת שעליו הגולש היה צריך לקפוץ ולהיתפס במעין אנקול. מקס קפץ פעמיים, ובשתיהן לא הצליח להקשר", מספרים דותן ושחף. "אלא שהמדריך כנראה לא שם לב וגם לא ממש ידע אנגלית. הקנדית סיפרה שמישהו עבר מצדו השני של המדריך ודעתו הוסחה. כשמקס שאל אותו אם הוא קשור, המדריך אמר לו 'כן'. מקס שאל - 'לצאת?' והוא אמר 'כן, כן', מבלי לבדוק שהוא אמנם קשור כהלכה ומקס פשוט קפץ מבלי שנקשר".

מה עשיתם עם המידע הזה?

"פרו היא מדינת עולם שלישי עם כל מה שמשתמע מכך", אומר חנן. "במקרה נודע לנו שנערכה חקירה, שבסופה הגיעו שם למסקנה שלא היה כל כשל והתכוונו לסגור את התיק מבלי ליידע אותנו בדבר. באמצעות חברים, שכרנו עורך דין מקומי ומי שעזר לנו רבות בעניין הוא עו"ד לאון אמירס, יו"ר ארגון יוצאי אמריקה הלטינית בישראל, שדואג בהתנדבות וללא תשלום, שדברים יזוז שם".

אדם נוסף שנמצא בקשר עם המשפחה הוא שגריר פרו בישראל. "הוא איש נהדר שמסביר לנו שחוק וסדר זה לא עניין פשוט בפרו. מצד שני, אנחנו לא מוותרים ולאחרונה אמנם, התובע פתאום 'גילה' את העדות של התיירת הקנדית ופתאום מתכוונים להגיש תביעה. עכשיו אנחנו מחכים לשמוע מה יחליט השופט. זה לא הכסף שמשנה לנו, כמו שחשוב לנו שהחברה הזו תחויב לשנות נהלים כדי שתאונה כזו לא תחזור על עצמה".

 פרויקט ההנצחה

שנה לאחר לכתו של מקס, עולה בין יתר השיחות מציאת הדרך בה יונצח. "חשוב לנו להנציח אותו בהתאם למי שהיה - אדם עם טוב לב, פטריוט אמיתי, מלא באחריות, נתינה וחברות".
אחד הרעיונות הוא קיום הרצאה שנתית לזכרו, בערב שלפני "יום האחים הבוגרים" בתיכון. השנה, ארגנה המשפחה הרצאה שהתקיימה ב-19 בנובמבר, בה הרצה חיליק מגנוס, "המחלץ הלאומי", על בטיחות בטיולים. רעיון נוסף שנרקם כיום הוא טיפוח פינה קטנה על שמו של מקס, בטיילת רחוב הרימון בשכונה א', בנקודה הצופה אל הנוף הנפרש מדרום לשוהם. "מקס אהב לשבת שם עם חבר'ה על 'פק"ל קפה'. המועצה תתקצב חלק והחברים שלו, המדהימים, פתחו עמוד פייסבוק ואספו כ-27 אלף שקל, כדי להרים את הפרויקט".

"רעיון נוסף הוא להקים מרכז על שמו, שבו יעברו הצעירים הדרכה לפני יציאה לטיולים בחו"ל", אומר שחף. "מערך ההדרכה הקיים בעיקר בחברות שמוכרות ציוד, אינו מספק דיי ידע בנושאי בטיחות אישית, זאת למרות שיש מטיילים שמעולם לא נתקלו בנהר שוצף ולא יודעים מהן הסכנות הטמונות בראפטינג, יש מי שמעולם לא עשו טרק או לא יודעים איפה מותר ואיפה אסור לטייל".

"יש אנשים שחזרו מדרום אמריקה עם סיפורי 'כמעט קרה לנו' ואנחנו לא שומעים עליהם כי המקרים שחוו הסתיימו בטוב, למרבה המזל. אבל יש הרבה סכנות במקומות האלה שאנשים חייבים להכיר - איזו חברה מקצועית ואיזו לא, על איזה אוטובוס לא עולים ואיפה לטייל ואיפה לא", מסביר דותן. "יש למשל רחוב בבוליביה, שאסור לטייל בו מחשש לחטיפות תמורת כופר, לסחטנות באמצעות כרטיסי אשראי - אין מצב שאנשים יטיילו שם אחרי שישמעו על כך כמו שאסור שמטייל ישראלי ישאל את עצמו כשהוא תלוי במדרון בין שמים וארץ, למה הוא לא קשור. כמו שמנעו עם ידע נכון את הכניסה של מטיילים ל'פבלות' המסוכנות בברזיל, כך חייבים להתריע מפני סכנות נוספות. אם כן - כל מי שיש לו ידע מקצועי ורעיונות טובים מוזמן לפנות אלינו ולשתף אתנו פעולה. נשמח לשמוע".

מה זה עושה לכם כיום, לשמוע כיום על צעירים שיוצאים לטייל בדרום אמריקה?

"יש לנו אחיינים שנמצאים שם, ילדים של חברים שלי וחברים של מקס, ובאופן טבעי, אני מחסיר פעימה", אומר חנן.

תגיעו ביום מהימים למקום שבו מקס נהרג?

"זה התכנון הבא. אנחנו רוצים מאוד להגיע למקום שבו בילה את רגעיו האחרונים. וכשנהיה שם, נתייחד עם זכרו ואם יתאפשר, נקים שם גלעד שעליו יתנוסס שמו".

לפניות בעניין הנצחתו של מקס, המייל של דותן סלע: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

לידיעות נוספות אודות מקס סלע:

נחנך בשוהם מצפה על שם מקס סלע

 

הוסף תגובה

תגובתך תתפרסם לאחר אישור מערכת האתר