195 katava etgarim

לפני כשנה החלה עמותת "אתגרים" להפעיל חוג ריצה בשוהם, לילדים עם מוגבלויות. שמונה מילדי המועדונית לקחו חלק במרתון תל אביב

מאת: שרון חן

בוקר מרתון תל אביב שהתקיים לפני כחודשיים, היה אפוף התרגשות וחגיגיות רבה. בתוך ההמולה, במסלול מקושט דגלים ושלטים, שהמה מספורטאים שמתחו איברים והתחממו לקראת ריצת 42 הקילומטרים, עמדה קבוצה נפרדת, שמפלס ההתרגשות בין חבריה לא בייש את טובי הרצים. 

לבושים חולצות כתומות, זוהרות ובולטות, כמו רצו לומר – תראו אותנו, עמדו נערי ונערות קבוצת "אתגרים שוהם" והתכוננו למרוץ הגדול שעשו אי פעם. גם אם הכוונה לא היתה לסיים ריצת מרתון ואף לא מחצית המסלול, ההרגשה היתה עילאית. 

לצד הנערים עמדו מתנדבים והורים. לפחות מתנדב אחד לכל ילד, שירוץ עמו כמה מאות מטרים של ריצה, קילומטר-שניים ואולי אפילו מקצה מלא של חמישה ק"מ. "המשמעות האמיתית של לקיחת חלק במרוץ כזה היא לא המרחק שיעשו הילדים", מסבירה רומי זונדר-כסלו, מנהלת השיווק היוצאת של עמותת אתגרים ותושבת שוהם. "ההישג העצום הוא השיתוף של הילדים במיזם כזה והעובדה שלאחר שנה בלבד של פעילות ספורטיבית, חל בהם שינוי מקצה לקצה. הם עוסקים בספורט, כל אחד בהתאם ליכולות שלו, הם לומדים להיות בתזוזה, להפעיל את הגוף, להגמיש אותו".

מה זה עושה לנפש?

"קשה להסביר את זה במילים. המון. זה מעניק להם העצמה ותחושה של מסוגלות עצומה".

לפני כשנה, החלה עמותת אתגרים, הפועלת מזה 20 שנה ומשלבת ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות שונות, בפעילות ספורטיבית מגוונת, להפעיל חוג ריצה במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים הפועלת בשוהם. "חשבתי שאין מצב שאני עובדת העמותה  ולא יהיה כאן חוג כזה", מספרת זונדר-כסלו, אם לשלושה. "באוגוסט 2013 שודר בערוץ 2 סרט דוקומנטרי מרגש בן 40 דקות שנקרא "דרוש רץ עם נשמה" על קבוצת הריצה וההליכה של אתגרים בתל אביב. אחד מגיבורי הסרט היה נער אוטיסט, שהפעילות שינתה את חייו וחיי משפחתו מקצה לקצה ועל כך הם אומרים – "יש את החיים לפני אתגרים ואחרי אתגרים". "לאחר השידור, קיבלתי טלפון מאבא לנער אוטיסט, תושב שוהם, שידע שאני עובדת בעמותה ואמר לי 'חייבים להקים חוג כזה בשוהם!', וכל השאר היסטוריה". 

הפעילות הספורטיבית בעמותה, חובקת כיום ילדים, בני נוער ומבוגרים בכל הארץ, שלכולם נכויות בדרגות אלה או אחרות, לרובם מתנדבים צמודים שעושים איתם את הפעילויות וכמובן, מדריכים מקצועיים מטעם העמותה המכוונים את הפעילות ומתאימים את רמות הקושי לכל אדם. "הסיפוק וההישגים הגופניים והנפשיים שניתן לשאוב מכך עצומים, לא רק לאוכלוסייה עם הצרכים המיוחדים, אלא גם למתנדבים שמעידים שההתנדבות שינתה להם את ההסתכלות על החיים".

לקראת המרוץ, נכנסה המועדונית לכוננות. אחת לשבוע, בהתאם לתנאי מזג האוויר, באולם הספורט של בית הספר רבין או בחיק הטבע, ערכו בני הנוער אימונים, רצו מצד לצד, התגלגלו, עשו תרגילי גמישות ומתיחות וחלקם, בעלי הכושר והמסוגלות, אף החלו לרוץ סביב היישוב ולצבור ניסיון. "יש כאן ארבעה-חמישה בני נוער, שמדהימים גם את המתנדבים בכושר שלהם ורצים 4-5 ק"מ בקלות".

ספרי על המרתון.

"זה לא המרוץ הראשון שבו לקחנו חלק", מספרת זונדר-כסלו. "השתתפנו במרוץ שוהם והנערים כבר הבינו מה עומד להיות. בשוהם היינו קבוצה גדולה – שרנו, עשינו שמח וזיהו אותנו. בתל אביב לא ידעתי כמה אימפקט יהיה לקבוצה קטנה אבל בהחלט ראו אותנו. במרתון – יצאו לדרך שמונה בני נוער ומתנדבים, שאחד מהם הוא אבא של אחת הנערות, ופשוט התערבבו בקהל הרצים. מכל צד הריעו להם, זיהו את החולצות הכתומות עם לוגו אתגרים, צעקו קריאות עידוד והילדים פשוט זרחו מאושר. בסופו של דבר – חלקם רצו 2-5 ק"מ, וכולם חזרו הביתה עם מדליות וב'היי' אמיתי. ההישג האמיתי לא היה ההישג הספורטיבי – זה היה משהו הרבה יותר מרגש, זה היה ההישג האישי, של כל אחד מבני הנוער שלנו".

אגב, למה דווקא ריצה?

"כל פעילות ספורטיבית ואתגרית בטבע, היא תראפויטית. תחושת המסוגלות. זה כאמור מה שגורם לילדים אושר גדול. האמונה בעצמם וביכולות שלהם להצליח. ויש לזה גם אימפקט אדיר על הסביבה. בני הנוער רואים סביבם אנשים שמאמינים בהם ודוחפים אותם קדימה – מתנדבים מבוגרים ובני נוער, איכותיים ביותר, שמסתכלים עליהם בגובה העיניים ולעיתים גם הורים ואחים שרואים אותם פתאום באור חדש של הצלחה ומסוגלות. ריצה היא פעילות לא קלה, פיזית ונפשית – מדובר בפעילות מאתגרת שצריך לתכנן, להתאמן לקראתה, שמצריכה סבלנות ודבקות במטרה. זה לא משהו שמסיימים אחרי כמה דקות וזה מעניק לבני הנוער יכולות חדשות של אסטרטגיה, של כוח רצון ושל רצון להצליח", היא מסכמת.

חברות ועידוד

מועדונית "יחד" של המועצה המקומית שוהם, החלה לפעול בשוהם לפני כשבע שנים. "הרעיון לפתוח מועדונית לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים התגבש בעקבות הצורך להעניק להם מסגרת חברתית", מספרת נטע לביא, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במועצה. "רובם לומדים מחוץ ליישוב וההורים סיפרו שכשהם מגיעים הביתה הם נשארים בו עד למחרת, בבדידות ובחוסר מעש. כשפתחנו את המועדונית הם כאילו נשאבו לתוכה. היה צמא רב מאוד לפעילות, לקשר עם ילדים אחרים שבחברתם הם חשים שווים".

המועדונית מעניקה לילדים אם כן, מסגרת חברתית עם גוון טיפולי. לוקחים בה חלק כ-25 ילדים ובני נוער בין הגילאים 8-23, המוגדרים עם לקויות שונות, מאספרגר וילדים על רצף האוטיזם (PDD), פיגור בדרגות שונות ומוגבלויות פיזיות. "כיוון שמדובר במספרים לא גדולים, המועדונית פתוחה לכולם ואין בה הפרדה לסוגי לקויות. זה מחייב אותנו לקיים פעילויות לכל סוגי התפקודים – מהנמוכים ועד הגבוהים וכל ילד מוצא את עצמו בסוג מסוים של פעילות. בהתחלה חששנו שזה יהיה פרויקט מורכב ולא פשוט אבל זה עובד מצוין. והערך המוסף: בין הילדים נוצרו חברויות והם כבר לא בודדים".

לפני כחמש שנים הגיע למקום מארק מונסנגו, תושב היישוב נעלה המגיע מרקע של חינוך וקידום נוער. ההורים אומרים עליו שהוא קוסם. מארק, איש גדול, תרתי משמע, אינו מתייחס לילדים כאל שונים אלא מדבר אליהם כיתר המתנדבים, בגובה העיניים. "הוא עשה כאן נפלאות", מעידה לביא. "הוא מקדם את הילדים ומעניק להם מענה חברתי וגם מפעיל קבוצת מתנדבים שעושה פה עבודה חשובה".

מארק, שממעט לדבר, יצר מהפך במועדונית, עם תפיסה שבמקום לבדל את הילדים ולהרחיק אותם מהציבור - משלבת את הילדים בקהילה ומכניסה במקביל, את הקהילה למועדונית. 

המועדונית פועלת ארבעה ימים בשבוע, מארבע אחר הצהרים ועד שבע וחצי בערב. בכל יום יש פעילות אחרת, כולל ערב אחד של צופים – במסגרתו מגיעים למקום שלושה מדריכים משבט עמית, צופי שוהם, המעבירים פעולות בידיעת הארץ, ערכים וצופיות. המימון מתחלק בין משרד הרווחה (75%) והמועצה (25%). לאחרונה הוכנסה למקום חן, מדריכה נוספת העובדת לצדו של מארק וקבוצה נכבדה של מתנדבים, מבני נוער ועד מבוגרים, שמחבקים את הילדים לאורך כל השנה. "החיבור של המועצה לפרויקט חשוב ומורגש", מעידים מארק מונסנגו ורומי זונדר-כסלו. "לא מדובר רק בעלויות כספיות שמושקעות כאן. כל בקשה שלנו מתקבלת באהדה ובחיוב, יש הרבה תמיכה ולפעמים ראש המועצה אפילו כועס עלינו כשאנחנו לא מעדכנים אותו על אירוע או על צורך זה או אחר. כשהראש פועל כך – זה לא מפליא שכל היישוב הולך בעקבותיו".

"בהחלט מרגש לראות את הנחישות והדבקות במטרה של הילדים ושל המדריכים - שמניבות תוצאות מדהימות", מסכים ראש המועצה גיל לבנה עם הדברים. "הפעילויות המקדמות את משתתפי המועדונית, מעצימות אותם ואת בני המשפחה התומכים ואני מצדיע לכל אחד מהם על כך". 

"גם המתנדבים מדהימים", מעיד מארק. "לא מזמן קיבלנו מכתב מאבא שהילדה שלו התנדבה אצלנו שלוש שנים, שאמר שההתנדבות במועדונית עיצבה את הילדה לחיים, קידמה אותה לימודית וערכית. יש משפחות שהן דור שני של התנדבות במועדונית. יש ילד מהמועדונית עצמה, בן 18 שהפך למתנדב ועוזר בעצמו ויש ילד מהמועדונית השנייה, שבא לעזור ולהתנדב ואומר 'לא הם הילדים המיוחדים, אני מרגיש מיוחד כשאני מתנדב איתם'".

לאחרונה, מספר מארק, שכשהילדים ביקשו חוג כדורסל, ארגן את הפרויקט מתנדב בשם אבי משיח. "אבי עושה עבודה נפלאה. אנחנו נפגשים עם קבוצות אחרות בקהילה כמו מכבי שוהם ועשינו גם מפגש עם ותיקי מכבי תל אביב. באחד הימים, הגיע לכאן אולסי פרי וזה היה רגע מכונן. הילדים לא הכירו אותו אבל זה שהגיע שחקן ענק ומרשים כמוהו וההורים התרגשו, גרם גם להם להתרגש. יש אצלנו ילד על כסא גלגלים שהמתנדבים מעניקים לו הזדמנות אדירה לחוות הצלחה – הם מרימים אותו לסל יחד עם בני הנוער עצמם, ולראות את החיוך שלו כשהוא קולע לסל זה משהו שגורם לדמעות".

איך יכולים הורים לרשום את ילדיהם למועדונית?

"באמצעות הרווחה", מסבירה נטע לביא. "הם מוזמנים להגיע אלינו אם ילדיהם הם ילדים עם צרכים מיוחדים ונשמח לסייע. אגב, במקביל למועדונית הזו, פועלת מועדונית נוספת ובה ילדים עם צרכים רגשיים שונים. שתי המועדוניות פועלות במקביל, כל אחת והייעוד שלה".


יש בשוהם ילדים עם צרכים מיוחדים שלא מגיעים לפעילות במועדונית?

מארק: "כן. יש הורים שמעדיפים שילדיהם יבלו במסגרות נורמטיביות ולא עם ילדים אשר להם צרכים מיוחדים וזה גם בסדר. מצד שני, הורים שמביאים לכאן את ילדיהם אומרים שזה לא רק עשה נפלאות לילד אלא גם להם".

למה הכוונה?

"הורים שילדיהם נמצאים במועדונית עוברים תהליך מרגש בעצמם. פעמים רבות הם לא מאמינים שאלה הילדים שלהם. הם רואים אותם מופיעים בקונצרט על הבמה, משחקים, שרים, פעילים. מקצתם אומרים לי לא פעם שכבר ויתרו על הילד שלהם, שהיה מנותק מהסביבה ופתאום הם נרגשים לראות עד כמה הוא פורח. הם אומרים – 'לו ידענו שהוא כזה היינו משחקים אתו בחוץ, בטבע'. הילד לא זז בבית ופתאום הוא רץ במרתון. יש במועדונית ילדה שבעבר היתה מגיעה למפגש ונרדמת על אחד הפופים וכיום היא ספורטאית". 

האור של אורי

אורי הוא נער כבן 19, גבוה, נאה ואנרגטי המאובחן על רצף ה-PDD, בנם של ד"ר שוע אנגלמן, מומחה בלקויות למידה ומאבחן דידקטי ושל עו"ד רחלי שחור-אנגלמן ואחיהם הבכור של נתנאל ונוגה. הוא נער סימפטי המתקשר בקלות עם הסובבים אותו ואהוד מאוד על חבריו למועדונית. אחד מכישוריו הוא היכולת שלו לשלוט במספרים ולעשות בע"פ פעולות חשבוניות במספרים גבוהים ומורכבים. "מאז שאורי היה קטן הוא היה חסר שקט ועד היום רוב הלמידה שלו פרטנית כי קשה לו לשבת בכיתה עם יותר מחמישה ילדים", מספר שוע אנגלמן. "אורי לומד בישיבת פתח תקווה, ששמה לה למטרה לקרב אליה אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. יש שם שתי כיתות לילדים כמוהו, ברמות שונות. אף פעם לא היו לו בעיות חברתיות – הישיבה מעניקה לו המון אבל הפעילות במועדונית בשעות אחר הצהרים עשתה נפלאות ליכולות החברתיות שלו, לפתיחות, לכישורי החיים שלו".

בשנה שעברה, כשהחל חוג הריצה לפעול, אורי הפך לאחד מכוכבי הקבוצה. "הוא ספורטיבי מאוד והריצה כבשה אותו. הספורט מאפשר לו לתעל את האנרגיות שלו בריצה והוא למד לסמן משימות ולבצע אותן. כיום למשל, הוא ניגש לכמה מהבגרויות והוא לומד בשקיקה רבה". 

במרוץ הנוכחי, רץ אורי למרחק של 5 ק"מ, "והוא יכול בקלות לרוץ יותר מכך", מעיד האב. "מאוד ריגש אותנו שלא מדובר במקצה מיוחד אלא שכולם רצו ביחד, בתוך קהל הרצים".

מה מעניקה לו המועדונית?

"המקום מקסים ומארק והמתנדבים עושים שם עבודה נפלאה. יש מסיבות בחגים, יש פעילות יצירה ותרפיה במוסיקה, יש כדורסל וצופים והילדים מלאי חוויות. המועדונית מעניקה לו ולחבריו שמחת חיים. הוא מקבל המון תשומת לב ואהבה ומביא גם תוצרים הביתה שגם עליהם הוא מקבל מחמאות. כבר שנתיים שהוא הולך לבד למועדונית, עם פלאפון, ומרגיש עצמאי ושמח. הספורט הוא כעין תוספת משלימה שמסייעת לו ולחבריו רגשית וגם בכל הנוגע לגמישות, למוטוריקה העדינה".

מה הוא סיפר על המרוץ?

"הוא מאוד התרגש לרוץ במרתון המפורסם עם החולצה הכתומה וחזר מאושר עם המדליה. עינינו כבר נשואות למרוץ הבא", אומר אנגלמן ומוסיף: "הקהילה בשוהם מופלאה ומלאת רצון טוב. הדרך שבה מחבקים את הנערים עם הצרכים המיוחדים אינה מובנת מאליה. אנחנו עובדים כיום על בניית 'בית לחיים' לבוגרים כדי שיתגוררו לידנו במקום שיגורו הרחק מכן ונמצאים כבר בשלב חיפוש השטח והאישורים. יש המון עזרה ותמיכה מהקהילה וזה מחמם את הלב".

נועה (שם בדוי), חניכה נוספת במועדונית, רצה למעלה משנה עם ליווי צמוד – אבא שלה, שבעצמו החל לרוץ שנה לפני ונכבש בקסמי הריצה. במרתון תל אביב, רץ האב לצידה של בתו, למרחק של שני ק"מ, והיה אחוז התפעלות מההישגים שקצרה בתו. "היא נהנית מהמסגרת החברתית. בבית היא מתפנקת וכאן, עם חברות נוספות, הן מעודדות אחת את השנייה", אומר אביה של נועה. "המסגרת הזו היא ברכה. היא מעניקה לה ביטחון עצמי ושמחה וגורמת לה להוציא מעצמה יותר ולהגיע להישגים. וכשהיא מרוצה ומביעה את עצמה – כמובן שזה גורם גם לנו, ההורים, הרבה שקט נפשי ואושר".

עניין של אמונה

בבוקר המרתון הוצמד כאמור, לכל ילד לפחות מתנדב אחד ורומי מעידה שקשה היה לדעת מי התרגש יותר – המתנדבים או הנערים הרצים: "בקרוב יתקיים מרוץ שוהם השנתי והפעם, הצבע הכתום ישלוט -  הרבה קבוצות של אתגרים מכל הארץ מתכוונות להגיע ואני בטוחה שזה יעשה לכולנו נחת", היא אומרת.

 רגע מכונן?

מארק: "במרוץ שוהם הקודם, רצנו קבוצה שלמה ביחד, שרנו ועשינו שמח ולאט לאט הצטרפו אלינו עוד ועוד בני נוער ומבוגרים ששרו אתנו ועודדו את הרצים שלנו. משני צדי הכביש מחאו לנו כפיים וההרגשה היתה מרוממת. בסוף המרוץ, לאחר שאחת הבנות עשתה מסלול של 2 ק"מ בפעם הראשונה בחייה, אמא שלה סיפרה לי שהילדה ביקשה ללכת למספרה, התיישבה על הכסא והסכימה להסתפר – מה שלא קרה מעולם. עד כדי כך היא חשה מועצמת ובטוחה".

מה הסוד?

"אנחנו מאמינים בהם, לא מוותרים להם, מאפשרים להם להוציא מעצמם דברים ומסתכלים עליהם כשווים. בקיצור, זה פשוט – זה רק עניין של אמונה" 

הוסף תגובה

תגובתך תתפרסם לאחר אישור מערכת האתר